השופט מ' בן דרור אשר אחז בדעת המיעוט, סבר כי בשאלות שבסמכות ראוי שהבדיקה תהא קפדנית: על המשיבה להצביע על מקור הסמכות שמכוחו היא מבקשת לעסוק בפרסומת. לגישתו, אין מקום לטענה כי שידורי הפרסומת אינם נופלים בהגדרת תפקידיה של המשיבה המוזכרים בחוק רשות השידור, וכי הם שוליים ומשמשים רק "כאמצעי עזר" לביצוע התפקידים האמורים.

על-פי מהותם ואופיים אלה הם תפקידים חשובים ביותר, עצמאיים בטבעם, ופעילות זו חייבת להיזכר ולהיאמר במפורש בחוק רשות השידור, בין יתר תפקידיה של המשיבה. צעדים ופעולות, הנדרשים "במידה מתקבלת על הדעת" לביצוע הסמכויות שהוענקו למשיבה 2 במפורש, כלולים בגדר "סמכויות עזר". אך רב המרחק מכאן ועד להנחה, שביטוי זה נועד להרחיב את קשת הסמכויות ולפרוש אותה על פני שטחים חדשים, אחרים. כאשר גורמים חיצוניים מתערבים בפעולותיה של המשיבה – הן מכוח יכולתם הכלכלית והן מכוח יכולתם להשפיע על תוכן השידורים שהם מבקשים לשדר – עלול להתעורר החשש, שיותר משיש בתשדירי הפרסומת "סמכויות עזר" לביצוע חוק רשות השידור, יש בהם כדי להתיש את סמכותה של המשיבה ולצמצם את עצמאותה. המשיבה אינה חופשית אפוא ליטול לעצמה סמכות לקבוע הסדרים בנושא כה רגיש, בלא אסמכתא מפורשת בחוק.

מן האמור לעיל עולה, כי ההבחנה בין כשרות כללית לבין כשרות מוגבלת קיימת אך ורק במשפט הפרטי. כשרותם המשפטית של תאגידים סטטוטוריים, הפועלים בתחום המשפט הציבורי, מוגבלת מעצם מהותם. לתאגידים אלה אין אלא את הסמכות שהוענקה להם בחוק שמכוחו הוקמו, וכשרותם מוגבלת לביצוע המטרות הקבועות בחוק.