העיקרון שנקבע בפסק-דין Newborne בוטל בהתערבותו הישירה של המחוקק הבריטי, בכל הקשור לחוזים הנכרתים בין מדינות אירופה, על-ידי סעיף 7 לדרקטיבה הראשונה של חוק החברות. עו"ד יוסי כהן מסביר, שמטרת סעיף זה היא חיזוק תחושת הביטחון של צדדים שלישיים להסכמים מקדמיים, אשר עמדו לא פעם מול שוקת שבורה נוכח הדין האנגלי הנוקשה, שקבע כי הסכם שכזה בטל וכמוהו כאין וכאפס.

הביטחון היחסי שמעניק הסעיף נובע מהקביעה שאם החברה מסרבת לאמץ את ההסכם המקדמי, רשאי הצד השלישי שכרת את ההסכם לראות את היזם כבעל דברו או לסגת מההסכם. הסעיף האמור יושם בנוסחו הקודם בפרשת Phonogram, שבה נדונו העובדות הבאות:

1. הנתבע (היזם) חתם בתחתית ההסכם המקדמי כדלקמן: "חתום על-ידי בריאן לאיין עבור חברת X".

2. בשעת כריתת ההסכם היו שני צדדיו מודעים לעובדה כי החברה טרם התאגדה.
3. לאחר שהוברר כי החברה לא התאגדה כלל, ביקש התובע מהיזם להשיב לו את כספו. עו"ד יוסי כהן טוען כי, אף שמפרשנות ההסכם עלה כי היזם לא התכוון כלל לחוב אישית, חייבו בית-המשפט בהשבה כאמור, בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף הנדון.

קביעת בית המשפט
לדברי עו"ד יוסי כהן, בית-המשפט קבע כי ההבחנה הדקה בין הלכת Newborne לבין הלכת Kelner אינה מבטאת נכונה את עמדת המשפט המקובל בסוגיה זו, וכי ההבחנה טמונה בשאלה האם ההסכם מתיימר להיות הסכם בין החברה העתידה לקום לבין הצד השלישי, או שמא הוא מתיימר להיות הסכם בין הצד השלישי לבין היזם, אף שהוא פועל למען החברה העתידה לקום.
עו"ד יוסי כהן מסכם כי, יש להכריע בשאלה זו על-ידי בחינת הסכם היזמוּת בכללותו ולא רק על סמך החתימה לצד שם החברה, אך אם מתברר כי ההסכם הוא כאמור בחלופה האחרונה, יחוב היזם באחריות אישית, בלא קשר לשאלה כיצד חתם על ההסכם.