תביעות בגין מקרים של רשלנות רפואית בישראל הופכות ונעשות נפוצות יותר ויותר משנה לשנה. לדברי עורך דין יעקב שקלאר, כיום בתי המשפט בישראל מבחינים בבירור בין שלושה סוגים עיקריים של רשלנות רפואית ומתייחס לכל אחד מהם באופן שונה.

שלושת הסוגים הם: התרשלות בטיפול עצמו, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה. קצרה היריעה מלהרחיב בפירוט על כל אחד מהסוגים ועל המאפיינים המיוחדים לו, ולכן מומלץ ביותר בכל מקרה של הגשת תביעה לפיצויים להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום. עו"ד יעקב שקלאר מציג סקירה ממוקדת של כל אחד מהסוגים הנ"ל.

רשלנות בעת הטיפול הרפואי

רשלנות בעת הטיפול הרפואי הוא הסוג הנפוץ ביותר בישראל כמו גם בעולם המערבי כולו. לטענת עו"ד יעקב שקלאר, לא תמיד ההתרשלות נעשית מצדו של הרופא המטפל ולעתים קרובות התביעות נסובות סביב התנהלות רשלנית של הצוות המסייע. כך למשל, מוגשות מדי שנה תביעות רבות בגין רשלנות רפואית שנסובות סביב התנהלות לקויה של צוות האחיות במחלקה זו או אחרת. עם זאת, רוב התלונות המוגשות בגין רשלנות רפואית אכן מופנות נגד רופאים. כדי להוכיח כי אכן התקיימה רשלנות מסוג זה יש להוכיח שהנזק שנגרם יכול היה להימנע לו היה הגורם הרלוונטי נוקט דרך פעולה אחרת שכל גורם סביר אחר היה בוחר בה.

היעדר הסכמה מדעת

בסעיף מספר 13 בחוק זכויות החולה התשנ"ו- 1996, נקבע  כי הרופא אינו מוסמך לבצע אף טיפול רפואי לפני שקיבל את הסכמתו המודעת של המטופל. למעשה, מסביר עורך דין יעקב שקלאר, קיימת הרחבה פסיקתית של בתי המשפט, לפיה אפילו אם מדובר בטיפול נחוץ ביותר וחיוני, הרי שללא הסכמה מדעת מטעם המטופל, אסור לרופא להעניק אותו. אי לכך, אם לפני הגשת הטיפול או ההליך הרפואי המדובר, לא הסביר הרופא למטופל על מצבו הרפואי, לא הבהיר לו מה עתיד לכלול הטיפול, אילו סכנות נשקפות לו ומה הם הסיכויים שהטיפול יצליח, בהחלט ישנו מקום להגיש תביעה מסוג זה. מעבר לכך, מדגיש עו"ד יעקב שקלאר, לפי החוק הסכמה מדעת יכולה להינתן רק אחרי שהמטופלים נחשפו לכל דרכי הטיפול החלופיות האפשריות, רק אחרי שהבינו עד תום מה היא התועלת הצפויה להם מהטיפול ורק אחרי שהפנימו את כל תופעות הלוואי שכרוכות בטיפול הספציפי שהם עתידים לעבור.

פגיעה באוטונומיה

הסוג המורכב ביותר של רשלנות רפואית הינו הפגיעה באוטונומיה, מציין עורך דין יעקב שקלאר. הסוג הספציפי והמיוחד הזה נוגע ליחסי הגומלין ולאינטראקציה בין הרופא למטופל, כאשר פגיעה באוטונומיה ניתן להוכיח במקרים בהם הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שמידע רלוונטי חשוב לא הועבר לידי המטופל, או שהסכמתו לא התקבלה לביצוע ההליך הרפואי הרלוונטי וכאשר לא ניתן היה להוכיח שישנו קשר סיבתי מוצק בין הרשלנות לבין הנזק שנגרם בסופו של דבר למטופל. הפיצוי במקרים אלו ניתן עבור עצם שלילתה של הבחירה החופשית, ובגין גובה עוגמת הנפש ממנה סובל המטופל בעקבות שלילת הבחירה ממנו.