באחד הימים בקרנו ביריד הספרים הבינלאומי, חגיגה מטריפה לכל חובבי הספרים, אבל לכך אתייחס אולי בנפרד, מאוחר יותר. כאשר אתה יושב בבית, בדרך כלל לא קורה סביבך משהו הראוי לאזכור, אבל כשיוצאים לאיזה שהוא מקום, אתה רואה, שומע דברים השונים משגרת יומך. על שני אירועים פעוטים שקרו עמנו במהלך אותו יום רציתי לספר לכם.  

את המכונית החנינו בתחנת הרכבת בארלוזורוב ונסענו באוטובוס. בניני האומה, בו מתקיים היריד, קרובים מאד לתחנה המרכזית בירושלים והמחיר עבור גמלאי כמעט מצחיק: 18 ₪ הלוך וחזור. הנסיעה מהירה ונוחה, אתה יכול לקרוא וכיוון שבאוטובוס יש wifi , אתה יכול גם לגלוש באינטרנט (אם חברת אגד תרצה להעביר לחשבוני סכום צנוע עבור פרסומת החינם, לא אתנגד).

ירושלים נמצאת כאילו בארץ אחרת. השפה המדוברת בה היא עברית, אבל מלבד זה הכול שונה, הנוף האורבאני המדהים, שרק מעט מקומות בעולם ישוו לו והנוף האנושי, בו משמשים בערבוביה יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. אפילו מזג האוויר שונה בה, במקרה הפרטי שלנו, המעלות בעיר הבירה היו ב-5-6 מעלות נמוכות יותר וקצת הצטערתי שלא לקחתי לבוש חם יותר.

לאדם הנוסע אל מחוץ לעירו, תמיד מזדמנות חוויות. הראשונה בהן אירעה ביריד, כאשר הקשבנו לראיון בו שוחח סופר ישראלי עם עמיתו האנגלי. אולי אפתיע מישהו אם אומר, כי גם אחר 49 שנות נישואין קיימת חיבה רבה בין אשתי לביני, לנו זה נראה טבעי. חיבה זאת מתבטאת בין היתר בכך, כי כאשר אני מטייל עמה, או יושב לידה באולם, אני מניח את ידי על כתפה וגם באותו יום נהגתי בצורה דומה. יתר על כן, הפעם עיסיתי גם קלות את צווארה והאזור העליון בכתפיה. רעייתי תמיד סובלת ממתיחות באזורים אלה ונהנית מהעיסוי הקל. עיסוק זה נראה היה לנו כתמים ביותר, אך מה רבה הייתה הפתעתנו, כאשר הגברת שישבה מאחורינו, רכנה קדימה ולחשה לי:

"סליחה, אתה מוכן להפסיק?" 

התבוננתי נדהם בגברת, אך לא הבחנתי בה במשהו יוצא דופן. הרמנו גבה משתוממת עם אשתי, יכולתי לשאול את שכנתי, כי מה זה בעצם עניינה, אבל החרשתי, הסרתי את ידי מהכתף הפוגעת והמשכנו להקשיב למבטאו הנפלא של האורח, שתיבל את דבריו בהומור יבש, כפי שרק אנגלי אמיתי מסוגל לו.

האירוע השני התרחש כשעמדנו לשוב לתל-אביב. אחרינו עלתה אישה לאוטובוס ותוך שהיא רוכשת כרטיס, החזיקה בידה טלפון. אינני יודע אם דברה בו, או סימסה למישהו, אבל לנהג, שכנראה היה לו יום קשה, או שאולי הייתה לו מריבה עם נוסע אחר קודם לעלייתנו לרכבו, נמאס משום-מה. בהרמת קול שנשמעה עד קצה האוטובוס, הוא שאל את האישה מדוע אינה מפסיקה לעסוק בטלפון שלה כאשר היא מדברת עימו. כדי לחדד את המסר, שאל אותה גם, מה הייתה עושה לו ילדיה היו נוהגים כך כלפיה.

האישה השיבה: "אין לי ילדים!"

עתה נתחוור לנהג מדוע היא נהגה בו בחוצפה: "אז אולי זאת הבעיה!" - אמר לה.

האישה כמובן לא נשארה לו חייבת והשיבה לו (בצדק), כי ככה לא מדברים עם נוסעת, אך כיוון שהנהג התאפק ולא הוסיף שמן למדורה, לבסוף מצאה לה מקום, התיישבה ונדמה. 

האוטובוס התמלא, הנהג סגר את הדלת, התניע ויצא לדרך, כאשר לפתע הופעלה מערכת הכריזה ונשמע בה קולו:

"אני מצטער צער רב על התקרית שהתרחשה כאן מקודם. אינני יודע מה קרה לי, אבל לא הייתי צריך לדבר בצורה כזאת ואני מתנצל מקרב לב על דבריי".

מכאן ואילך הנסיעה עברה בשלום. כעבור שעה קלה הגענו לת"א וכשירדתי מהאוטובוס, הערתי לנהג: "אל תיקח ללב, חבל על בריאותך!"

אני מבין לליבו של נהג האגד, לפעמים מספיקה טיפה אחת, כדי שהכוס תעבור על גדותיה, אבל הוא התעשת בצורה מעוררת כבוד והתנצל על דבריו. את מי שלא אצליח להבין היא הגברת מהיריד: מה הפגם שמצאה בהתנהגותי? האם הפגנת החיבה הפומבית הפריעה לה?

יכולתי להשיב לה בצורה דומה לזאת של נהג האוטובוס, אך המקום והזמן לא היו מתאימים.