ביום ה' יצאתי לארוחת צהרים ובחוץ נשבה רוח קרירה, עד כי נאלצתי לרכוס את מעיל הרוח שלי. סוף-סוף יש לנו קצת חורף. נכנסתי לחדר האוכל, העמסתי את המגש שלי במנות שנראו לי וכיוון שלא מצאתי מישהו שיארח לי חברה - ברוב השולחנות אכלו זרים ומכריי המעטים כמעט סיימו לאכול - ישבתי לבד ליד אחד השולחנות והתבוננתי ביתר הסועדים.
רובם היו לבושים כמוני, במעיל בצבע כהה, או לפחות סודר, אבל לפתע נכנס למקום ליאון, אחד מעמיתיי, ברנש כבד גוף ונחמד, לבוש חולצת תכלת בעלת שרוולים קצרים בלבד. הוא התבלט בין עשרות הסועדים ולא רק בגלל הצבע הבהיר של חולצתו. לא פעם הראשונה בחיי, תהיתי למראהו:
"האם באמת לא קר לו, או שזאת היא התרסה כלשהי? הם יתכן, כי דווקא קר לו לאיש, אבל הוא מעדיף לסבול קצת ורוצה להתבלט בייחודיותו ולא להידמות לעדר?"
גירשתי חיש מהר מחשבה טורדנית זאת. לאיש כליאון לא אייחס כוונות כאלה. דרך אגב, אין הוא היחידי במחלקתי הנוהג כמוהו. ישנו גם יצחק, המסתובב בקור הכי גדול (בארצנו, שהמעלות לא מגיעות בה קרוב לאפס ובטח לא מתחתיהן) בחולצה קיצית קלה, אבל עתה הוא בחופש וגם חברי לחדר, ריכרד, מגיע אומנם לעבודה במעיל - כי אשתו לא נתנה לו לצאת מהבית בלעדיו - אבל תיכף עם היכנסו לחדר, מסיר אותו ומבקש רשות לפתוח את החלון. "שהחיידקים ייצאו!" - הוא אומר.
מה אגיד, מה אומר? לי קר גם במעיל, כשאני רק מסתכל עליהם.
שלושת עמיתיי הם אנשים סימפאטיים, לא טיפוסים הנוהגים בפרובוקטיביות ואם הם מצהירים שלא קר להם, אין לי ברירה, אלא להאמין להם. אולי הם אפילו ראויים לרחמיי, כי אם עתה חם להם, כיצד הם מרגישים בקיץ? עם זאת, אני סבור, כי אפילו אם הייתי מזיע ביום קריר כזה, הייתי לובש משהו קל מעל לחולצתי קצרת השרוולים, רק כדי לסבר את העין.
אומרים: "ברומא, תנהג כרומאי!", אבל אולי אני אחד ההולך בתלם, אדם המפחד לחרוג מהשורה, להתבלט והם הכנים, שלא אכפת להם מה יאמרו הבריות ונוהגים לפי הרהורי ליבם?