אחרי עלייתי ארצה ב-1949, כשש שנים מחיי העברתי בקיבוץ מענית, תחילה כנער במסגרת חברת-נוער עולה ואחר סיום שירותי הצבאי, כחבר מלא. באותן השנים עבדתי במטעי הבננות, במשתלה, בבניין, כזבלן, בהכנת ויציקות ביטון ובחדר האכל, אבל שמשתי גם כספרן במשרה חלקית - לפנה"צ עבדתי בעבודה אחרת.

עבודה זאת התאימה לי מאד. מאז ימי ילדותי אהבתי לקרוא וכפי שכבר ציינתי ברשימתי דמויות מהקיבוץ: תולעת הספרים "צורת-החיים הקיבוצית מעניקה לך הרבה יותר זמן פנוי מאשר כמעט כל צורת-חיים אחרת (בלי כל כוונה להשוות בין שתי צורות-החיים, אני משער, כי גם הישיבה בבית-הכלא משאירה לך זמן פנוי לרוב). מקומות-העבודה נמצאים קרוב יחסית לאזורי-המגורים ורבע שעה אחרי סיום העבודה אתה כבר בבית, אחרי המקלחת. אינך צריך להיטלטל באוטובוסים, להיתקע בפקקים, לערוך קניות, להכין ארוחה ואם אין לך משפחה, עד ארוחת-הערב ואפילו אחריה, אתה פנוי לתחביבייך. אלה היו הימים שלפני הטלוויזיה, האינטרנט, חיי-החברה במשק הצטמצמו למסיבות שערכנו בסופי-השבוע ובחגים, הקרנת סרט פעם בשבוע, גיחה להצגה בעיר מדי-פעם בפעם, כך שבאותה התקופה היה לי הרבה זמן פנוי וקראתי הרבה יותר מאשר אי-פעם מאז".

הקיבוץ "נתן לי יד חופשית בהזמנת ספרים. כיוון שההקצבה השנתית של חברי המשק הייתה זעומה ולא עלה בידם לרכוש ספרים, נתקבלה דעתי, כי מן הראוי, שבספריית הקיבוץ יימצא עותק מכל ספר בתחום הספרות היפה המתפרסם בארץ. מהוצאת הספרים 'ספריית הפועלים' היינו מקבלים אחת לשבוע משלוח של כ-10 ספרים, בעיקר של ההוצאות הגדולות".

כמובן לא הייתי מסוגל לסיים את כל הספרים שהגיעו לספרייה בכל שבוע, אך כיוון שספרן טוב אמור לדעת מהו תוכנו וטיבו של כל ספר בספרייתו, להכיר את טעמם של קוראיו ולדעת להמליץ בפניהם על ספר שישא חן בעיניהם, השתדלתי אם לא לקרוא כל ספר, לפחות לדפדף בו. בנושא זה היה כמובן היזון חוזר ביני לבין הקוראים. כל קורא השמיע את דעתו על הספר שסיים ואני העברתי את דעתם למתעניין הבא בספר טוב שכדאי לו לקרוא.

בשעתו, התגאיתי מאוד על על הסדר המופתי שעשיתי בין מאות הרבות של הספרים - שכללו גם ספרים שלא מתחום הספרות היפה, ספרי מדע, אומנות,  מדעי-חברה, מילונים, אנציקלופדיות - עד שיום אחד הגיע לביקור בקיבוצנו יו"ר איגוד הספרנים בארץ וזכיתי ממנו לשטיפה שמעטות כמוה זכורות לי. הוא פשוט צחק ממני. וכי מה תיארתי לעצמי? שאני המצאתי את הגלגל? ספרנות היא מקצוע אקדמי הנלמד באוניברסיטה וקיימות שיטות מדעיות לקטלוג ספרים.

בעקבות זה, נשלחתי בשנות ה-50 של המאה שעברה, לקורס ספרנות בבית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב, שם למדתי בין היתר על השיטת העשרונית  דיואי למיון וסימון ספרים בספריות, כשהמיון נעשה על פי נושאים והנושאים מחולקים לתת-נושאים וכך הלאה. הנושאים ותת-הנושאים מסומנים במספרים ומאפשרים לקוראים לאתר בקלות את מבוקשם.

ארגנתי את הספרייה לפי התורה החדשה שרכשתי ואז - צחוק הגורל - שאל מישהו (סדרן העבודה?) במזכירות הקיבוץ:

"מה עושה בחור צעיר וחזק כמו אברי מאחורי שולחן הספרן? זה בזבוז משאבים שהקיבוץ הנאבק בחוסר ידיים עובדות, לא יכול להרשות לעצמו!"

בעקבות זה, הופסקה עבודתי בספרייה וכספרנית התמנתה גמלאית חביבה,   שמפאת מצבה הבריאותי, לא הייתה יותר מסוגלת לעבודה קשה. לאחר הדחתי נכנסתי לציפור נפשי, מקום עבודתי הקודם, פעם אחת בלבד וכאשר ראיתי שהספרנית החדשה סידרה את הספרים על המדפים לפי גודלם, החלטתי, כי בעתיד לא תדרוך רגלי יותר בספרייה. את ספריי הקריאה שלי אצטרך להשיג בדרך אחרת.

אתם סבורים שבכך הקיץ הקץ על הקריירה שלי כספרן ומלימודי הספרנות לא הפקתי שום תועלת? אם כן, אתם טועים.

עברו כ-40 שנים וב-1995 הגשתי את מועמדותי למשרת מנהל המחלקה למינהל הנדסי, האחראי על התיעוד הטכני וגם הספרייה, בחברת אל על בה עבדתי כבר 27 שנים. זאת הייתה המחלקה בה עבדתי בעשרים וכמה השנים האחרונות, יהכרתי את רזי המקצוע על בוריין ומין הדין היה, כי אזכה במכרז, אולם זאת היא משרה נחשקת ורבים וטובים הגישו אף הם את מועמודתם. סיכויי לא היו כל כך טובים, כי היה לפחות עובד אחד, שנוסף לכך שהכיר את העבודה, הייתה לו גם תעודת טכנאי מטוסים, יתרון גדול במחלקה הנדסית.

אז בא המזל לעזרתי. מי שהגדיר את דרישות המשרה לפני שנים, הכניס בה דרישה שהמועמד חייב שתהיה לו הכשרה בספרנות. כאשר נודע לי על הדרישה הזאת, אצתי הביתה, ערכתי חיפוש מייגע במגירותיי ולבסוף שלפתי ממעמקיהן את התעודה העתיקה המעידה על כך שסיימתי בהצלחה קורס מקצועי לספרנות בבית הספר לפעילי ההסתדרות.

זה היה הקלף המנצח, האס שהביא את לי משרת מנהל המחלקה על מגש של כסף. אני תמיד טוען, אף עם הנתונים הטובים ביותר, צריך גם מזל בחיים.