הסיפור של דראגן בנדר הוא לא רק סיפור על כישלון בדראפט ועל פציעות טורדניות , זהו משל כואב על המפגש האכזרי בין כישרון גולמי לבין תעשיית הציפיות הבלתי-אפשרית של הכדורסל המודרני . כאשר ילד בן 15 מוכתר בכינוי המחייב "טוני קוקוץ' הבא" ,הוא לא מקבל רק כבוד, הוא מקבל משקולת של טון על הכתפיים.

במקרה של בנדר ,נראה שהמשקולת הזאת הייתה כבדה יותר מכל פציעה אפשרית.

הטרגדיה של בנדר טמונה בפער הבלתי-נתפס כאשר מצד אחד הוא נבחר מקום רביעי בדראפט ה-NBA וחתם על חוזים בסך 15 מיליון דולר המניבים סוג של הצלחה כלכלית שרוב האנשים יכולים לחלום עליה. אך מצד שני הכותרת "הכישלון הגדול ביותר" והפיכה לשק חבטות תקשורתי בישראל ובאמריקה . בגיל שבו רוב הכדורסלנים מגיעים לשיא הפיזיות והמנטליות שלהם, בנדר בחר בסוג של "פרישה שקטה" ,נעלם אל תוך השקט של קרואטיה ומנסה להחלים לא רק מקרע ברצועה הצולבת ,אלא מהקרע הנפשי זה כשנוצר כאשר איבד את התשוקה למשחק שהפך עבורו למקור של אכזבה במקום למקור של הנאה.

ההשוואות למילאן מצ'באן ודרקו מיליצ'יץ' בלתי נמנעות. בדומה להם, בנדר גילה שהחיים מציעים נחמה גם מחוץ לפרקט, בין אם זה בשדות תפוחים או פשוט באנונימיות מבורכת. עם חשבון בנק מרופד וגוף שבוגד בו פעם אחר פעם, קשה להאשים אותו על-כך שהוא לא ממהר לחזור לפרקט שלא האיר לו פנים בעבר.

ועדיין, יש משהו צובט בלב במחשבה על שחקן בן 28 ,עם יכולות ורסטליות שמתאימות בדיוק לכדורסל של היום ,שיושב בבית ומתקחק מהקפצת כדור. אם בנדר יחליט בסופו של דבר לחזור זה לא יהיה כדי להוכיח שהוא טוני קוקוץ' הבא-את הרכבת הזאת הוא כבר פספס . זה יהיה כדי לכתוב לעצמו סוף אחר ,כזה שנמדד בשמחה על-ידי התקשורת והאוהדים,ולא על-ידי המאמנים שאמנו אותו החל מגיל 15.