ב-20-21 למאי 2011 התקיים בתל אביב-יפו - כמדומה לי בפעם השלישית - האירוע 'בתים מבפנים'. אנו השתתפנו בפעם הראשונה באירוע הזה. לא היו לי ציפיות מרובות מארבעת האכסניות ביפו שאשתי בחרה לבקר בהן בשבת בבוקר, ביחד עם ידידה טובה, אבל נהניתי מאד.
קודם-כול, ציפתה לנו הפתעה גדולה. ידידתנו נולדה בת"א ואף אנו גרים בה עשרות שנים, אבל מעולם לא עלה בדעתנו שמאחורי רחוב אילת המסחרי הסואן, מסתתרת שכונה עם היסטוריה מעניינת, בשם המושבה האמריקאית-גרמנית. עצרנו לא הרחק מרחוב אוארבך בו שוכן האתר הראשון בתוכנית ביקורנו, 'בית עמנואל'. הכניסה לבית נמצאת ברחוב הופמן הניצב לו ותיכף התגלו לנו גם שני יעדינו הנוספים: כנסיית עמנואל הגותית היפה, עם צריחו המחודד ולידו, בית העשוי בחלקו מעץ, בית מיין.
קודם-כל על קצה המזלג, קצת היסטוריה. המושבה השוכנת מדרום לשכונת פלורנטין, הוקמה ב-1866 על-ידי מתיישבים נוצרים אמריקאיים שהאמינו בשיבת היהודים לארץ ורצו לסייע בידם בצעדיהם הראשונים בארץ. הציונים הראשונים, אם תרצו. הם הביאו עמם בתי עץ, כלים חקלאים משוכללים לאותה תקופה, אבל בחירה אומללה של מקום התיישבותם (על שטח בית קברות לא מסומן של נספים מכולירה) הביאה למקרי מוות רבים, בעיקר של ילדים. במהירה התגלעו גם סכסוכים בינם לבין עצמם וכעבור כשנתיים חזרו רוב רובם למולדתם. את המושבה שהתרוקנה מיושביה, רכשו הטמפלרים שהפכוה ליישוב פורח, עד שבמלחמת העולם השנייה גורשו על-ידי הבריטים, משום שברובם הפכו לנאצים, כפי שתיארתי ברשימתי על שרונה, המושבה השנייה של הטמפלרים בת"א.
המושבה הוזנחה במשך השנים, עד שבשנת 2009 הוחל בשימורה ושיקומה, תהליך הנראה היטיב לכל המבקר במקום. בתים אחדים הוחזרו כבר לצורתם המקורית פחות-או-יותר, אבל בכל האזור ניצבים פיגומים ויש להניח, כי בעלי הממון יעוטו על מסחטת הכסף החדשה, בעוד יתר תושבי העיר והתיירים, ישמחו לגלות פנינה ארכיטקטונית נוספת בעיר.
כאמור, ביקורנו החל בבית המתואר על ידי ש"י עגנון ברומן "תמול שלשום", בית עמנואל, או בשמו האחר ארמונו של הברון אוסטינוב, (סבו של השחקן הבריטי פיטר אוסטינוב), ששיפץ את המבנה ותחילה התגורר בו ואחר הפכו למלון. גם היום משמש הבניין כבית הארחה ואכסנייה. החדרים צנועים, אבל נעימים ובמקום גם אולמות ציבוריים. הביקור בבית עורר בנו מחשבות מוזרות. באולם בקומת הקרקע ניגנה לפני ארון קודש המעוטר במגן דוד, תזמורת קטנה ובהפסקות שבין הקטעים נשא רב חבוש כיפה ועוטה טלית תפילה ואח"כ ערך טכס בר מצווה. גם בשורות הקהל נראו חובשי כיפה. הנחנו שבמקום פועלת קהילה רפורמית, או קונסרבטיבית, אבל קצת הפריע לנו, כי בכל רחבי הבית מוצעים חינם לכל דורש, כתבי קודש נוצריים והברית החדשה.
לפני האתר השני, בית מיין, הנמצא מול בית עמנואל, הזדנב טור ארוך של מבקרים וקיבלנו תור לביקור בו רק בעוד כשלושת רבעי שעה, על כן נכנסנו בינתיים לכנסיה. זוהי כנסיה לותרנית קטנה ונאה שבאף מקום לא נראה בה סימן הצלב. על חלונות הוויטראג` היפיפיים נראים סיפורים מתולדות הנצרות ובראשם כתר הקוצים הידוע לשמצה, שמעניו שמו על ראשו של ישו, המעוצב בצורת מגן דוד. על שולחן המזבח ניצבת מנורת שבעת הקנים ועל הקיר מאחוריו ציטוט בעברית מהברית החדשה. בקהל נראו מספר זוגות שחורים ושמעתי גם שיחות ברוסית, אבל הדרשה נערכה באנגלית, עם תרגום שוטף בעברית. הקשבתי זמן-מה לכומר הצעיר ורציתי לבקשו להסביר לי משפט שלשמעו זקפתי אוזניים: "אלוהים אוהב את העם הזה והוא הוכיח זאת!", אבל לא היה סיפק בידי, כיוון שהגיעה שעתנו לבקר באתר הבא. בסיום הדרשה, שר הקהל מספר מזמורים, בליווי נגינה באורגן. בחצר הכנסייה הוצגה גם תערוכת ציורים.
בית ידידות מיין הוא בית עץ מקורי שהובא לארץ על-ידי המתיישבים האמריקאים ב-1866. כידוע, כדי להשיג משהו, לא מזיק אם יש כמה משוגעים לדבר וגם במקרה זה הם נמצאו בדמותם של הד"ר ריד וג`ין הולמס, תושבי מיין, שב-2002 סיימו את שיפוץ הבית ובקומת הקרקע פתחו מרכז מורשת וסטודיו של הצייר יהונתן כיס-לב. (בקומתו העליונה של הבית מתגוררים בני הזוג). במרתף הבניין הוקרן סרט על סיפור המושבה והבית והד"ר ריד סיפר שאף מצא בן משפחה בין המתיישבים לפני 147 שנים. בבית מוצגים פריטים מאותה התקופה וספרם של בני הזוג ששמו "הנחשונים", על תולדות המושבה.
אמרתי בתחילת דבריי שרעייתי בחרה ארבע בתים מתוך הרבים שפתחו באותו יום את שעריהם בפני מבקרים, הרביעי היה בית פרס לשלום, הנמצא על שפת ימה של יפו. לדאבוני אוכל רק לומר בלשון המעטה, כי לא התרשמנו מ"הקונספט האדריכלי של המבנה" (מפרסומי העיירה). כמו-כן, לא ברור לנו, מה בדיוק עושים עובדי הבית למען השלום. נדמה לי, כי שמעתי מפי אחד המבקרים בבית את הביטוי "פיל לבן". שני הדברים שבכל זאת השאירו בי חותם כלשהו, היו הנוף המגוון הנשקף מפתח הבניין (גלי הים) ומהמרפסת (בית הקברות המוסלמי ושפת הים ביפו) והתערוכה friendly bridges במרתף הבניין, המציגה את עבודותיהם של ילדים מיפו ומאיטליה, שציירו את בתי מגוריהם.
האם תערוכה זאת תתרום לקירוב השלום? קשה לדעת, אבל כאשר הכמיהה לשלום רבה כל-כך, כל אמצעי מבורך.
(ניתן לראות את אלבום הצילומים של הביקור בהקשה על המצלמה בכותרת של הקישור).