פנחס  בורשטין הינו עוד ניצול שהצטרף למי שייקרא "סבון" . הוא הצטרף לכיתת הגרפיקה ב"בצלאל" ויחבור לקבוצה קטנה של תלמידים  שהמכנה המשותף שלהם "פליטים" . חלקם  עבר את   השואה, אחרים  התנתקו ממשפחותיהם ומארצם ובהם יהודה בייקון, אביגדור אריכא ומריאן מרינל. "היינו  בבורות כאלה ואחרים, זחלנו מהם החוצה חבורה של  בני 18-17. נורמלים לא היינו, ידענו שאחרים לעולם לא יבינו זאת"

הם המשיכו  לצייר ולדון באמנות מחוץ לכתלי  "בצלאל ", עשו מה שלא יכלו לעשות בכיתה כי התלמידים והמורים  רטנו "יותר מדי שואה". פנחס צפצף עליהם ועשה מה שרצה. הוא היה דמות טרגית,יכול היה להיות אגרסיבי כלפי מי שלא היה במחנות או  עבר את מה שהם  עברו. הוא ממשיך לצייר וכולם מסביב המשיכו לכעוס. 

    היחידה שהבינה  שלפניה  יש אמן  מיוחד  היתה מרים טל, מבקרת אמנות, שארגנה לו תערוכה ב-1950 בבנין ימק"א בירושלים.

  שלוש שנים הספיקה לו  מישראל, כשהוא מפליג לפריז הוא גם  פותח דף חדש  ומאמץ את שם חברו  הטוב מריאן ס.מריאן שלאחר  שנים מועטות התאבד.  החלפת שמות  באותה תקופה היתה מקובלת  או  שקבלו שם חדש מבלי שישאלו אותם הפקידים

הממונים על קליטת העולים או  שהם בעצם עיברתו את שמם "הגלותי".  לאונרד כהן  בשירו נגע  בנקודה זו :"קראתי אבא שנה את שמי בבקשה, זה שנתת לי עטוף בפחד,לכלוך,ברעד ובושה".

   בפריז הוא פוגש את  אנט זוננבליך ניצולת שואה  אף היא. בשנים 1959-1960 מתמקד מריאן  בדמות אחת מרכזית. דמויות אלה מכונות "נפש פועלת"  (PERESONNGE)  מונח המשמש בצרפתית להוראה  של  "דמות". מכאן  יצירותיו הופכות לשפה הציורית הבשלה שלו. הקבוצה הראשונה  של  הנפשות  הוצגה בגלרי דה-פראנס  ומקביל  גם בניו יורק. זו היתה ראשית הצלחתו בזירת האמנות הפריזאית והאמריקאית. אלה  דמויות גדולות צבעוניות  בכתמי צבע ובקונטורים שחורים המעשירים  את  הבד ומעבירים תחושה   של תנועה אין סופית עם  גלגלי שיניים רובוטיים, דמויות  גרוטסקיות קצוצי  כיפת ראש  משם יוצאים 

מעין לשונות, דמעות, אברים שונים לא  מזוהים, שימוש בסמלים כמו מצנפות   מחודדות המאזכרות כובעי  חשמנים  של האינקווזיציה או   של הקו-קלוקס- קלאן. בתערוכה ישנן כמה סדרות הקורצות לעבר אמני העבר,רמברנט עם  הגופה המנותחת, מחווה לפרנסיסקו חוסה דה-גויה  עם התצריבים שלו וכן  פירוק התרנגול  ואיזוכר האימרות "הבל  הבלים" ו"זכור את המוות".

הדמויות של נפוליאון עם סימני ההיכר שלו, הכובעים  וידו המונחת על ליבו,עוד  מוצג הפועל בתיאטרון האבסורד של מריאן.

אחרי שבקשתו לאזרחות הצרפתית נדחתה הוא מגיע לניו-יורק ומתמקום  במלון צ'לסי  ומצטרף למובלעה של  מיטב האמנים  ואנשי הרוח  של התקופה ביניהם: אלן גינסבורג, אמה תורמן,סימון דה בובאר וז'אן פול סארטר, אדית פיאץ ולאונרד כהן.

   בישראל נערכה לו תערוכה  בשנת 1979  כשנתיים אחרי מותו, והאירוניה היא שבזמנו  הוא אמר "אם בישראל ירצו לעשות לי תערוכה  שישלחו לי כרטיס למחלקה הראשונה" כך   שגם בתערוכה הזו של שנת 2023   הוא יכול רק לצפות  בתערוכותיו   אלה    מהמחלקה הראשונה במרומים.

    התרשמות מיוחדת הוא הפרוטרט של מריאן  משנת 1952, נער-ילד צנום כבן  16 שערות פשתן לראשו וכחול  עיניו הפעורות, האם הן חזו את  העתיד? מולו משתקף העתיד הנורא בדמות זויתית,ראש  ענק,פנים צהובות וגוף המורכב  מפסים שחורים עבים עליהם  טלאי צהוב.

  מריאן תופס  את מקומו בתולדות האמנות העולמית יחד עם  אמני העבר  שעבודותיהם עסקו באותו נושא, כיליון,זוועה, זעקה: אגון שיילה,פרנץ מארק, מאקס פכשטין, לודויג קירכנר וגו'רג  גרוס. מריאן מת בגיל  50 והספיק לראות את עבודותיו בפריז עם קטלוג שנפתח במשפט "שמי הוא מריאן"

    תערוכה זו של  2023  היא פרי שיתוף עם המוזיאון לאמנות עכשוית  מצפון  מיאמי (MOCA)  הגיעה  אלינו אחרי שהוצגה בנובמבר אשתקד.  

     אוצרת התערוכה  "שמי הוא מריאן" במוזיאון תל אביב נועה רוזנברג סיכמה את עבודותיו :"יופי של זוועת אימה נהדרת ובעיקר הרבה תשובה זועמת. ואילו ידידו ספד למריאן בעת מותו :"הוא מת כדרך  שחי ,לא כאמן מקולל אלא כאמן  גדול של תקופה מקוללת".