הכל החל  כשהבלט רוס הציג בפריס של שנת -1913 -1912 את "אחר הצהרים של פאון " ואת " פולחן האביב ".  השוק שנפל  על קהל הצופים זעזע והציף את  הבמות  שמאז ומתמיד רקדניות הבלט עמדו   ברגליהן  בפוינט ובשמלות  הטאטו, בשיער אסוף והדוק והרקדנים  הגברים  היו  בטייטסים מבליטי איבר. הצעדים  של ניז'ינסקי שקבלו  השראתם מכדים  יווניים וציורי קיר מצריים עשו את המהפכה   של  סוף המאה ה-19  שיצאה  מבית הבמאי דיאגילב, לכוריאוגרפים שמתחו את החופש והדמיון לאין סוף  בהם איזודורה דאנקן היחפה, מרתה גרהם האמריקאית מחוללת המחול המודרני, מוריס בז'אר עם  "בלט בז'אר לוזאן" פינה באוש מגרמניה  ואוהד נהרין  עם "בת שבע" מישראל.

   לכל להקה  סימן היכר, עבודה מונומנטלית ששומרים  ומעבירים אותה מדור לדור : לפינה באוש "קפה מילר", למרתה גראם "קליטמנסטרה", מוריס בז'אר עם "בולרו" ואוהד נהרין עם "אנאפאזה".

   בסרט הדוקו "לרקוד עם פינה"   היינו צופים  דוממים חוזים בפלא  איך מעבירים את הלפיד שהוצת ע"י פינה בעצמה  ועכשיו  הוא בידי  שתי  תלמידותיה המעבירות  את אש היצירה  לדור הבא.

   בסרט ראינו התפלגות בין שתי קבוצות, זו שעבדה על  "איפיגניה"   קבלה את  גו'זפין אן אנדיקוט סולנית בלהקת  פינה  שעבדה עם  הקבוצה  בטאנסתיאטר בעיר וורפטל בגרמניה   עירה  של פינה.  הקבוצה השניה שעבדה על  "פולחן האביב" היתה  בדאקר שבסנגל ואנק איובי מלהקת המחול  של סנגל  הדריכה אותם.

    גו'זפין לאחת הרקדניות השוכבת על הארץ : " לכווץ לכווץ,  תחליקי את הידיים ככה בעדינות על   הרצפה אבל לא  בבת אחת" . ההוראות ניתנות באנגלית  "תשעני עם הכתף   לשולחן,  לא להתעכב, מיד להחליק למטה" גו'זפין תוך  כדי נזכרת "אני רעבה להוראותיה של פינה, אהבתי את  היצירה הזו  כל כך הלוואי והיא תימשך בלי סוף" כשעובדים על   הקטע בו אורסטס (אחיה של  איפיגניה) וחברו פילאדס נמצאים   במצב של חיבוק אחיזה היא  מדריכה    תוך כדי איך להוריד ובאיזו זוית 

ואורסטס  אומר :"אני  מאוד תחרותי וכשאני רואה בריקוד שמשהו אצלי לא מושלם אני  יודע שזה נקרא להיות מושלם".

    הרקדנית היפנית שנבחרה להיות סולנית גבוהה דקת גוו במיוחד "לא  הייתי מרוכזת, לא זרמתי עם המוזיקה ולכן עצרתי. תמיד שמעתי שאני  גבוהה מדי וחששתי שלא יקבלו אותי ללהקה". ואז משחררת  גו'זפין את הוידוי שלה "רקדתי את  איפיגניה עד גיל 50 בין לבין ילדתי 3 ילדים, הייתי  בלהקה משנת 1973, כל הזמן   נמאס לי שאמרו שאני  שמנה. כשהגעתי  לוורפטל להיות סולנית  פינה  לא אמרה  מילה,היא ראתה בי את הבן אדם".

    העבודה   על "פולחן האביב" מקבלת כאן זוית מיוחדת הן מבחינת בחירת המקום  וכן  בגלל  הרקדנים  המגוון  המגיע מכל חלקי יבשת  אפריקה מקניה,טוגו, בנן ומלוואי. איורי  אניק  מלהקת מחול בסנגל   תדריך את  הרקדנים,היא  משתלבת  בצבע עורה וקומתה בין  הקבוצה.

נראה שכמעט אין מה להורות  מה לעשות, הגופות השחומים, רקיעות הרגליים,התופים  הנותנים  את הקצב מתמזגים עם המוזיקה של  סטרוינסקי ההולכת וגוברת  עם   צמצום המעגל של הגברים הסוגרת כמעט הרמטית את  הקורבן הנשי בלבוש אדום.

   בנוף היבש  המדברי מסביב הקימו משטח גדול   מרוצף  בעץ מהוקצה ומסכי מקלעות קש סוגרים את  השטח. ההוראות ניתנות באנגלית ולפעמים גם בצרפתית :"אתה יודע שהביצוע לא מושלם הדמיון יקח אותך למעלה כדי שתשאר עם הקפיצה למעלה".  אניק ממשיכה "אין לנו  הסבר לכל תנועה , אנחנו  רק מלמדים אותם אותיות, שפה חדשה".  ובהמשך "כולכם מגיעים מתרבויות שונות, מה אתם מרגישים כשאתם רוקדים".  אחד הרקדנים "לא למדנו בבית ספר לריקוד, התנועות שלנו אחרות ובכל זאת אנחנו חושבים שנצליח" אחרת  עונה "אני מגיעה מריקודי רחוב מניגריה.אני  מאוד  חזקה גופנית. עזבתי את המשפחה שלי וגם את הבן שלי. כי ראיתי סרטון על פינה  וזה היה מדהים. בימים הראשונים רק לקחתי ולקחתי  ממה שאני מקבלת כאן".

ועוד אחרת מוסיפה :" כשהייתי קטנה תמיד עשיתי תנועות להתגמש עם הגוף. בגיל  15 אמרו לי להפסיק  כי לא  אוכל להתחתן בגלל כל  התנועות שלי. באפריקה  בכלל  אומרים על רקדניות שהן זונות". 

    אניק :"חשוב  להדגיש את הרגשות שלכן  כי בריקוד הזה מדובר על טכסים עתיקים שנפוצים בכל  מדינות ושבטים ובריקוד הזה  אתן יכולות להרגיש את הזוועה שכל אחת  עלולה  להיות קורבן. בעצם כולנו   קורבנות ואני  חזקה  בשביל כל אחת. 

אני בוחרת להיות עצמי. השאלה האם עלי לוותר על קריירה, הריקוד,ולהתחתן?"

   "אני תום מטוגו. הייתי הולך לכפרים לשאול על  הריקודים שלהם." הוא מדבר כשהוא ישוב מול הים הסוער כשאוזניות לאוזניו

"בילדותי רקדתי כשאני שומע קסטה ובאמריקה צחקו עלי כולם ואמרו שאני  הומו, אבל אבא שלי חיזק  ותמך בי"

   כשהגיע הזמן להעלות את  שתי היצירות על  הבמה הקורונה עצרה את הכל. בסרט הדוקומנטרי  אנחנו רואים  את שתי ההפקות בעוד התלבושות שלהם  דומות, באיפיגניה הנשים בשמלות לבנות וארוכות  בכתפיות דקות, הגברים בטייטסים  הדוקים

המבליטים את איבר מינם,  ב"פולחן האביב" הנשים בכותנות קצרות וכתפיות דקות,שיער קצוץ או אסוף, הגברים  בחזה  גלוי

ומכנסים שחורים   מתרחבים ומתנופפים עם הרוח.

    המוזיקה שהיא חלק חשוב בכל יצירה, מעדנת   באיפיגניה את  האמוציות המשפחתיות בהם רצח ונקם וזה למרות שפינה באה  מתוך  הזרם   האקספרסיוניסטי הגרמני,  בחרה את גלוק לחבור  לאורפידס היווני  מ-414 לפני הספירה.  ואילו "פולחן האביב" נדמה שהיא  חוברה במיוחד עבור   הלהקה הדרום אפריקאית . 

.