העיתונאי יובל פלוטקין טען שבתחילת שנות השבעים הלכו לעולמם שלושה ענקי תרבות בחודשים שונים: לאה גולדברג, נתן אלתרמן, וש"י עגנון.

התחושה הייתה שתם עידן בספרות הקאנונית ושיהיה קשה למצוא אנשים שיחליפו אותם ביצירת התרבות הישראלית.

למרבה המזל אנשים כמו אהוד מנור, יונה וולך, חיים חפר, תרצה אתר (בתו של אלתרמן), יהונתן גפן ,נתן יונתן ואחרים מילאו את החלל התרבותי שנפער באותה תקופה והפכו לסוג של קונצנזוס בחברה הישראלית המודרנית.

בחודש אפריל השנה הלכו לעולמם שלושה ענקי תרבות אחרים : מאיר ויזלטיר, יהונתן גפן ,ומאיר שלו ,ושוב נוצרת תחושה שיהיה קשה למלא את הוואקום התרבותי .

רוב כותבי השירה המודרנית הלכו לעולמם ,רוב המוזיקאים הם אמנים יוצרים ,אך עושה רושם שלא מתפתחים מספיק סופרים ופזמונאים בשנים האחרונות ולכן הסכנה הגדולה שבהרס התרבות היא מוחשית.

רענן שקד טוען שהסיבה לכך זה הפילוג בעם שנוצר בגלל הרפורמה המשפטית השנויה במחלוקת שמקשה על הצדדים חהדבר ולהגיע להסכמה רחבה , וכן מהסיבה שציינתי בפסקה הקודמת שלא מתפתחים כיום בישראל סופרים ופזמונאים ראויים לציון.

עכשיו אצטט ברשותכם שניים מהמנוחים: יהונתן גפן ומאיר שלו.

יהונתן גפן אמר באחד הראיונות שכדי להיות סופר טוב צריך לעשות כתבות שטח כדי להרגיש את האנשים ובעיקר את הסביבה בה הם חיים , אני מאמין שהוא צודק אך רובנו מתעצלים לעשות זאת ומעדיפים לשבת בבית או בבית-הקפה ולכתוב מאמר דעה או טור אישי על המצב כפי ששר אחרי רצח רבין שלמה ארצי.

בספרו "כימים אחדים" כותב מאיר שלו כך: "ככה זה תמיד עם אהבה, כל התחלה היא אחרת וכל המשך הוא תסבוכת אבל הסוף תמיד פשוט ודומה -תמיד יהיה את מי שיבוא ,את מי שהולך ואת מי שמת ולא נשאר".

בסופו של דבר ייתכן ןהמסקנה היא: אולי גם אנחנו צריכים להיפתח לדברים חדשים ולא להביט אחורה בזעם ,ולזכור תמיד "שחדש זה לא תמיד טוב יותר".