ביקורת על הסדרה החדשה של רשת שלא תמצאו בה לא את הביטוי "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות" וגם לא את הביטוי "עם כוונות טובות לא קונים במכולת".
הפעם הראשונה שראיתי ערבים בטלוויזיה היתה בקומדיה "המסעדה הגדולה". מאז הם די נעלמו. אחר כך הגיעה "עבודה ערבית" והצליחה להראות ערבים בפריים-טיים, אבל זו הייתה קומדיה. הפעם מראים לנו בטלוויזיה סדרה רצינית, בלי דחקות, וישראל לגמרי לא מצטיירת משהו. היוצרים עשו ניסיון לא להיצמד לקלישאת הערבי מנגב החומוס אלא להראות דמויות יותר מורכבות עם קונפליקטים וחילוקי דעות.
מרוב מורכבות ובשל הצורך להתאים סיפור אישי לכל דמות, שרתה עליי עננת דיכאון, שכן האומללות הגיחה מכל עבר ואיימה להטביע אותי: המפיקה מחלימה מסרטן, האח של אמל נכה ומשותק, החברה של תמי התאלמנה במלחמת לבנון, בעלה סובל מסוג של הלם קרב, ואשתו של איש הטלוויזיה סובלת מדיכאון שלאחר לידה ולא מתפקדת בכלל. לכל איש יש שם וגם תיק רפואי עב כרס. הרגע הקליל היחיד שהיה הוא בפרק הראשון בפגישת העבודה של המפיקה עם המנהל, כשהוא אומר בציניות ש"לפלסטינאים אין רייטינג. גם אין להם שפים". ובכך אומר אולי את מה שאמרו ברשת ליוצרי "כוונות טובות" כשהם באו עם הרעיון שלהם.
בהשוואה לצרות של הפלסטינאים, החיים של הישראלים דבש. לתמי יש משפחה אוהבת. תראו איזו מסיבת הפתעה סידרו לה. כמו שאני מכירה תסריטאים, מפה הכול רק יתדרדר ואומללות תהיה גם מנת חלקה. היוצרים לקחו על עצמם משימה גדולה. יש בסדרה צוות גדול של שחקנים, היא צולמה גם בישראל וגם באיטליה ומדברים בה בארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית ואיטלקית.
ככזו, היא לוקחת לעצמה את הזמן להצגה מעמיקה של הדמויות וכך קיבלנו פרק ראשון שבו בעצם העלילה עוד לא הותנעה וכולו אקספוזיציה ופרק שני שבו הכול הולך לאט מאוד. לא מדלגים על שלב הליהוק ותוך חמש דקות מכניסים את שתי השפיות למטבח, אלא מראים מה יש לכל אחת להפסיד ומה להרוויח וכמה שהכול טעון וכואב ובעייתי. נשאר לראות מה מבשלים לנו הפרקים הבאים. בינתיים זה מריח טוב.