במשך שנים פעל   תיאטרון "קרוב" הבייבי של ניקו  ניתאי ופעל במרכז האמנים בתחנת המרכזית בת"א, משניפטר ניקו ממשיכה  את דרכו בתו דורית ניתאי  נאמן.    

    את ההצגה "שלישיה  במי במול"  ראינו  בסטודיו אנט,עמותה ע"ש  פליציה בלומנטל הפסנתרנית, מקום אלגנטי,רחב ידים במתחם קרית המלאכה באחד משורת הבנינים  הממוקמים  מאחורי גבו של  עתון "הארץ",מקום מתעורר ותופס תאוצה בסצינת התרבות  התל אביבית.

    בלילה משנדמו קולות  הרקע,נשמעים קטעי פסנתר,   בך,שומן ובעיקר מוצרט  ב "השלישיה במי במול" זהו אור יששכר שפורט על   הקלידים באירוע קונצרט-תיאטרון.

    המחזה "שלישיה במי במול" חובר בידי אריק רוהמר,צרפתי  שחי ופעל  בשנים 1920-2010, מי שנחשב דמות דומיננטית בתנועת הגל החדש בקולנוע יחד עם  "ענקים" כפרנסואה טריפו וז'אק לוק גודאר.  הוא נושא פרסים יוקרתיים כפרס "דב הכסף"

 ו"אריה הזהב". עבד בסגנון המכונה היום על שמו "סגנון הרוהמריזם" ונחשב כממשיך  מסורת "החינוך הסנטמינטלי" של גוסטב פלובר.

    גבר ואשה  נפגשים מדי עונה:חורף  קיץ     היא אנה הוא אדם,  ממשיכים מאותה נקודה כאילו לא נפרדו .    אנה    בכל מפגש פורצת לביתו   של אדם וגם יוצאת ממנו כמו     סופת טורנדו, המשפטים בין שניהם    נזרקים במהירות חוזרים וסבים  על צירם .  היא :אני לא מאוהבת. הוא: אמרו לי שאת יוצאת די הרבה. מי סיפר לי? אומרים לי". היא :יש לי חבר חדש  הוא:אז מה כל הסודיות הזו?"  היא :" אני  נשארת  עכשיו ".  שותים כוס יין ולפי  העונה   גם שותים מרק. 

הוא :"את מגיעה לכאן כל פעם שאת מחליפה בן זוג אז תבואי יותר".  היא :"אני  רק ידידה שלך".

   עם   התקדמות עונות  השנה הדיבורים מתחילים לקבל כיוון יותר ספציפי.  הוא:" אני רוצה שהמוזיקה   שלי תיגע לך בלב"

היא:" אני  מעדיפה להיות אתך בדעות שונות. אף פעם לא היתה לי חברות אמיתית כמו שאיתך, אני זקוקה לחברות שלך".

   הם מתחבקים,משילים  בגדים . היא : "אני אוהבת שאתה מלטף  לי את הגב". משום מקום היא בקרשנדו   פתאומי, רצה  לבגדים ומתלבשת בסערת רגשות  הוא:" בחיים לא פקפקתי בחברות שלך".

   כל הפלירטוט הזה, לגעת לא לגעת, כמו במשחק פינג-פונג  ולא להגיד את  שלושת  מילות הקסם : אני אוהבת אותך/אוהב אותך. לא, הם לא נשמעים כאן.  

   האם כוונת רוהמר  להגיע בעצם למשחק המינים, דחיה,התפיסות,היתממות, יחסים  שבעצם ניזונו מחלומות על מצב  שיהיה בעתיד,  פלירטוט,מבע העינים, משחק  לפי הקוד של החינוך הסנטימנטלי , משפטים  מרומזים  שמזינים את  הנפש הזקוקה  לחיבה ולאהבה, כמו  בסיום הספר  של  פלובר.      "כאשר מרת ארנו אומרת לפרידריך מורו הצעיר שהתאהב בה נואשות לפני שנים. "כאשר  נשקת לי בערב אחד את פרק היד בין הכסיה לשרוול  אמרתי לעצמי הוא באמת אוהב אותי".  זה היה  המבחן של   אז במאה ה-19 של הסופרים הגדולים שירדו  לרזולוציות של פרטי פרטים כמו מרסל פרוסט וגוסטב פלובר.

    וכאן במחזהו של רוהמר ,האם  אנחנו הצופים יכולים לספוג את אותן תחושות, האם "הוידוי" של  אנה יתקבל  כפסגת הצהרת האהבה שלה ?  "הגעתי  לחנות ספרים שמעתי פתאום את השלישיה שלנו והיה חשוב לי  להביא את הדיסק לכאן  ולהאזין למוזיקה יחד אתך".  או לסרוגין הקהל  יקבל את הדו-שיחים כפשוטם כמין פטפטת החוזרת על  עצמה כמו עונות השנה.

     באשר לבימוי  נכון עשתה דורית  בשלבה את החלק הוורבלי במעטפת עבודת וידאו-ארט נהדרת של נעמי בן אסא שמיקדה זוית אחת של פינת רחוב כשמראה העצים מקבלים  כל פעם את  התחלפות העונות :גשם,שלג,פריחה ושלכת.

    התפאורה של צבי פדלמן היתה מינמליסטית כראוי לאופי המחזה. התלבושות של יעל ול  נתנו  צבע  וחיזוק ליופיה של  אנה- אריאלה ברונשטיין. אושר  בית  הלחמי הצטיין בדיקציה ברורה ובקול  שהגיע לכל אוזן. והבמאית דורית סיכמה את הערב "המחזה הזה תורגם ע"י אבי  שהשאיר אותו כצוואה  אלי ואני  מאושרת שקרם עור  וגידים   ותודה  לכם.".