שני הזוגות הנ"ל הפכו לסמל ודוגמא לאהבה בלתי אפשרית ואהבת פנקס הקטן להוד מעלתה  בהחלט ראוייה להיות שם איתם.

   האולם של "תמונע" היה גדוש בקהל בגילאי  50-60 , אולי  הם הגיעו כי שמעו והכירו את הבלדה שחיברו דן  אלמגור ומתי

כספי ואולי יש ביניהם שקראו  את  סיפורו הנוגע ללב של  דיימון  ראניון.

   ראניון ואו.הנרי שניים מסופריה של ארה"ב משלהי המאה ה-19, שניהם כתבו סיפורים קצרים עם סיומות מפתיעות. האחד כתב על  אנשים חסרי כל,נמלטי חוק, אסירים משוקמים, השני כתב על עולמם של גנגסטרים,ברנשים וחתיכות בתקופת היובש באמריקה בתערובת  סלנג  מקומי ניו יורקי.

    כאן נשמרה המסגרת הכללית של  הסיפור ולפי המחזאי דניאל בוצר המחזה  קיבל עיבוד חדשני : הגיבורים   הראשיים הם חשפנית בבר מועדון לילה ומנקה השולחנות פנקס הקטן וכמו  בשיר :"הוד מעלתה היתה רקדנית  ולא ידעה שבעולם יש  פנקס הקטן. היא  לא העיפה  בו מבט אך לו זה  לא היה איכפת".  וכשהרקדנית מאבדת הכרה אחרי קטטה אלימה עם בעל הבר, היא נלקחת לבית החולים ע"י פנקס הקטן. התוצאה, שיתוק בחלקה התחתון. כדי לקבל כסא גלגלים  בגמר הטיפול וכשאין לשניים פרוטה, היא פודה את הכסא ע"י התמסרותה לרופא. יוצאים לעולם נכה בכסא גלגלים ובחור חסר פרוטה אבל אוהב את הוד מעלתה. עכשיו מתחילות התלונות והדרישות "קח אותי למיאמי שם השמש ושם אמצא גבר". "אבל איך נגיע בלי פרוטה" והיא עונה "אם כך כנראה שאינך  אוהב אותי. תגלגל אותי מניו יורק עד מיאמי". בדרכים   נכה על כסא גלגלים ושמשיה, ובחור עם  חיוך בלי  סוף.  קולות של  משאית נשמעים, אב ובנו עוצרים ומנסים לשדוד אותם וכשאין   "מצלצלין,דו-רה-מי" כך בלשון ניויורקי, האב  אומר לבנו "כאן תקבל  ממנה את הנסיון שחסר לך" וכשהבן  מנסה לשכב בכוח  עליה , היא "העגבניה" (אשה יפה) חוטפת ממנו את  המשכנע (האקדח). 

    מתגלגלים הלאה "פנקס אני  רעבה ,עוף היה  משמח אותי"  והוא נשלח נגד מצפונו ורצונו  לגנוב  תרנגולת. בעוד הנוצות עפות לכל עבר, היא מכרסמת  רגל של תרנגולת "זה העוף הכי גרוע שאכלתי מימי".

     אחרי 1300 מייל מגיעים למיאמי "עשית את זה פנקס" "אני  רק אוהב אותך  הוד מעלתך  ועכשיו עלי למצוא לך ברנש".

אבל היא בשלה "איך ישימו לב אלי ואין  עלי תכשיטים, אני  מאוכזבת ממך פנקס".  הסצנה  הבאה  מראה את  הוד מעלתה בענק פנינים.

מגיע ברנש עטוי בחליפת שלושה חלקים "מה עושה  בחורה אלגנטית לבדה ליד הים". "אם תעביר אותי לכרכרה  שלי אוכל איתך צהרים".הוא נושא אותה לכסא הגלגלים. שני שוטרים מגיעים  לאסור אותה שהרי ענק הפנינים  נגנב מאותו ג'נטלמן, אבל אחרי שהם שומעים  את וידוי של פנקס הקטן מדוע  הוא גנב ולמען מה ,הברנש  מבקש מהשוטרים   להניח להם. 

   ועכשיו מגיעה הפואנטה :הוד מעלתה מכתירה את פנקס הקטן לאביר, "אני אוהבת אותך פנקס, נשק אותי" וכשהוא מנשקה

היא נופחת את נשמתה בזרועותיו.  פנקס הקטן נשאר מרוקן מכל תכלית ומכל מה שהאמין בחייו, לא לגנוב ולא לשחוט אפילו תרנגולת, הוא חוזר למועדון הלילה ושוחט את בעל הבר.

   לקראת הוצאתו להורג,אף הוא מקבל  ומתיישב על כסא "כשעלה על הכסא המחושמל לא הבין על מה ואיך  הוא רק נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה".

   ולי כמה הערות והארות : התפאורה היתה מינימליסטית ,תמונת הפתיחה היתה מרשימה כשהתאורה   יצרה צללים מגופה של

הוד מעלתה המתנועעת  בתנועות פתייניות על הכסא. לכותב המחזה ומעבד הסיפור הקצר של ראניון, דניאל בוצר : 

לאורך כל  המחזה הכנסת דיבורים מפיו של  עודד  מנסטר מעין ניתוחים פסיכולוגיים כאילו להסביר לקהל  מה הוא רואה ושומע "אלה הם ימים של תקווה" "אין ספק שהיא במצב מגלומני"  "היא היתה  אמנית לא חשפנית" "יש לי מחקר אני עובד על נושא

הגדלות וההערצה". וכו'. ולסיום האם שכחו לספר לנו שפנקס הקטן או פנקס  קטינא כפי שכתב יצחק אברהמי באנתולוגיה שלו היה יהודי?  לרקוד עם  גופה  מתה כשהתפילה  "יתגדל וישתבח שמי רבא"   נשמעת  מפיו  לא רק מיותר אלא  מגוכח.