מס' צפיות - 336
דירוג ממוצע -
בלי חיקויים בלי העתקות made in china קבלנו נטו את" תיאטרון מחול יאנג מסין
"עור צבוע" במופע חד פעמי במרכז סוזן דלל
מאת: מובי דיק 14/09/19 (16:19)

     אחרי שסין גילתה את הנקודה הקטנה   שלנו  על מפת העולם, התכסנו בישראל בפועלי בנין, כורי תחנת הרכבת הקלה ובעיקר בקבלת משלוחי  סחורות משם. היום מגיע תור שגרירי התרבות על כל  סוגיה.

    לראשונה נתקלתי בסינים באופרה של ג'קומו פוציני "טורנדוט" ולאחר מכן ב-2008 , 11  נזירי  שאולין שהדהימו בשליטתם

הגופנית.

    המופע החד פעמי של  "תיאטרון מחול יאנג" בשם "עור צבוע"   מאפשר  לנו כיוון  לחידות שלא נפתרו על אף ההסבר הקצר

 שניתן  בדף. "עור צבוע" הוא אחד מתוך אוסף סיפורים קלאסיים מתקופת  צ'ינג  שמתחו בקורת על נושאים חברתיים.

יצירת המחול היא מחווה לסיפור  הבז  לאנשים המציירים על  עורם ומתלבשים בצורה קיצונית שאינה יכולה לכסות  על  פנימיותם הרדודה.

     בעיניים ובתפיסה מערבית איננו  יכולים לדעת מי בעצם הדמויות הנמצאות  על הבמה ומה הן מייצגות  : חמישה גברים צעירים לפנינו, זוג הלבושים  בלבן כשהאשה אף היא גבר,כמנהג המסורת הסינית והידועה לנו  גם מהעולם הבימתי המערבי.  שלושת  הגברים האחרים,אחד מהם  הוא הרוח הזדונית המתעתע באשה ובעלה, בעוד השניים  הנותרים ניתנים לפירוש כיד הדמיון הטובה עלינו.  מאחר והשפה כאן היא שפת הפנטומימה הרי שקשה לנו  לחבר מי הוא מה. פניהם קפואים כמעט ללא הבעה,כך שאנחנו יכולים רק להתנתק ולהתמקד בויזואליות המינמליסטית.

   הבמה ריקה  מרבית הזמן ורק המסכים מסביב לה מכפילים ע"י צללים את התנועות  האיטיות או האקרובטיות . האור האדום שמבליח מדי פעם יחד עם המסך האדום הגדול ממלאים תפקיד חשוב וחוברים למסגרת מלבנית המוחזקת ע"י רקדן המפעיל אותה בצורות אין סופיות.  עוד אלמנט , פנס אדום מתנועע על גבי חכה ארוכה, זה הפנס  שקידם את הקהל     לפני  כניסתו לאולם, כשמפעילו  במסכה שחורה  נוגע לא נוגע   במתקהלים.   פנס זה  יופיע ויחבור לעשרות הפנסים הלבנים שיורדים  מן

התקרה באחת מהתמונות המוצגות.

    יש לציין את המוסיקה שחוברה ע"י מוסיקאי עכשוי,אבל השמוש בכלים המסורתיים כארהו, ג'ו-גנג' וצין נשמעת כאילו  חוברה  ונוגנה מאז ומתמיד בסין. הבמאי הצעיר יאנג היילונג שעל שמו נקרא התיאטרון "מחול יאנג-סין" פניו עדיין מכוסים במשחה לבנה,עדות שהוא שיחק את תפקיד האישה,הסביר לקהל  שנאסף אחרי המופע לקבל מושג על הרקדנים ועל דרך ביצוע תפקידם, נחשב כיום לכוכב בשדה  הריקוד של בייג'ינג. כשנשאלה השאלה האם אתם מושפעים גם מתיאטרן הקבוקי היפני, מגן  יאנג על האוטנטיות הסינית   המגיעה  מהאופרה בבייג'ינג ומשבח את  משרד התרבות הסיני שתומך  במופעים מעין אלה.

    מאחר והתוכן והדקויות של  הג'סטות לא היו ברורים די צרכם , זיהיתי כמה אלמנטים  המגיעים  דווקא מהבלט הספציפי  של

"אחר הצהרים של  הפאון" מוסיקה  של קלוד דביוסי, כפי שהועלה  בבלט-רוס ע"י  ואצלב ניז'ינסקי.

כשהמסך  עלה הוא לא נפתח לכל רוחבו,הרווח הצר הספיק לרקדן הסיני הלבוש בצורה חושפנית  לשכב ולהתנועע במין

עייפות מפנקת תוך כדי תנועות יד  זויתיות שאינן אופיניות לריקוד הסיני. גם האלמנט של בד אדום קטן שמושחל על מוט,

והמחזיק בו  מתנועע ומרגיז את הזוג, הזכיר  לי את  הבד-צעיף ששכחה אחת הנימפות  על הבמה,   מה שגורם  לסטיר-הפאון לאונן עליו.

השאלה היא  האם  יאנג ראה פעם באיזו שהיא צורה את הריקוד הנ"ל שנוצר בתחילת שנות העשרים והושפע איך שהוא ממנו , זאת לא נדע ולא בגלל שאיני יודעת סינית.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר