מס' צפיות - 69
דירוג ממוצע -
סיפור - אבו אל מג"ידיל (בעל הצמות) / עזרא מורד
מאת: עזרא מורד 24/08/19 (23:29)

יוסף דורי ישב בביתי מתנדנד על כורסה נוחה אל מול טלוויזיה צבעונית והשולחן לפניו היה מלא בכל טוב. תוך כדי טעימות החל לסַפֵּר לי פשר שמו; סיפור ששמע מעובר אורח, שסיפרה לו אמו, אוּם יוסף, בעלת החלומות שכונתה כך על שום חלומותיה ופגישותיה עם צדיקי הדור וקדושיו.

אוּם יוסף שנהגה לספֵּר כמעט מדי בוקר את חלומותיה למי שרק נאות ורצה לשמוע, נתבקשה לישיבה של מעלה, שנים מספר לאחר עלותהּ ארצה, כשהיא זקנה ושבעת ימים. בְּרם, בנהּ יוסף אבוּ סָבאח היושב בביתי שמר על גחלתהּ שהַרְבה ברכות ותשבחות קיבלה בעבור קולו הערב שהסתלסל בתפילה מדי יום ויום.

״ובכן״, פתח יוסף דורי, תוך כדי לגימה מכוס המיץ שלפניו ואמר: ״אתה, עזרא, הרי יודע, שעליתי מבגדאד בשנות החמישים עם אמי ז״ל בעליית עזרא ונחמיה אל ״שער העלייה״ שליד חיפה, שם בדקו את מטעננו, מהימנותנו ובריאותנו. זה מעין בסיס קליטה, מיוך ודי-די-טי.

בקיצור, העמיסו אותנו על משאית, וישר אל קסטינה, המעברה, היא קרית מלאכי היום, ומי כמוך יודע עד כמה סבלנו וכמה חיינו היום מלאי הפתעות ומסתורין, שלא תמיד, אפילו אנחנו, היינו מודעים להם באותם ימים.

״למשל?״ שאלתי.

״למשל…פשר שמי, המספריים״.

״ספר! ספר!״ הפצרתי בו.

״ובכן, זה קרה באחד הערבים הקרים במעברה, שעה קלה לאחר שובי עייף ויגע מעבודת הדחק בקרן הקיימת. עוד אני מכה בפטיש על יתדות אוהלי כדי לחזק את יריעותיו מפני הרוח הגוברת, חלף לידי לפתע עובר אורח זקן לבוש חליפה מפוספסת, כזו שלבשו נכבדינו בבבל. ממבט ראשון ידעתי שלא מדרי המעברה הוא. האורח הביט בי, קימט את מצחו וברכני לשלום. ״שלום וברכה״, עניתי והמשכתי כמנהגי עם אורחים לא קרואים ״יכנס נא אדוני לאוהלי ואכבדנו בכוס תה חמים וטעים״.

נכנס, התיישב על מיטת הסוכנות המצופה מזרון קש חשוף ודוקרני. אשתי ניגשה להדליק פנס-רוח להאיר לאורחי ואת הפתיליה לקיים את הבטחתי - בישול תה חמים וטעים, ואשב מולו.

״ברוך הבא! אורח״ פתחתי.

״מה שלומך ואיך אתה מרגיש בימים טרופים אלה?״ שאלני כמַכר ותיק. 

״מה נאמר ומה נצטדק? ברוך השם! קשה, אבל אין דבר״, אמרתי. ״העיקר שאנו בארץ ישראל וארץ ישראל לא נקנית אלא בייסורים, והרי כמוני-כמוך, אנו מתייסרים וישראל נבנית אוהלים אוהלים״ והמשכתי לתומי. 

״ומה רצון אדוני, ובמה אוכל להועיל לו? אני הדל והאביון, לא עליכם״.

״לא כלום״ ענה.לאחר הרהור קט המשיך: ״מדבריך, מסתבר, יוסף חיים, שאינך מכיר אותי, או שמא אתה עושה עצמך כלא מכיר״.

״יוסף חיים? מי יוסף חיים? אולי אדוני התבלבל?״

״לא, לא התבלבלתי! אתה הוא יוסף חיים דורי, בנה של אום יוסף בעלת החלומות. אתה הוא אבו אלמג׳ידיל, בעל הצמות, הלא כן?״

״אם אתה אומר - כנראה שזה אני״.

צחק האורח, קם ממקומו חיבק ונישק אותי. אחר כך תחב את ידו לכיסו והוציא דבר מה עטוף במטפחת פרחונית דהויה. גברה סקרנותי; פרש הזקן את המטפחת אט-אט והנה…מספריים. הביט בי ושאל כעורך חידון: ״מה אלה מזכירים לך?״

הבטתי בהם ארוכות, אימצתי זכרוני, אך לשווא. ״לא יודע״, אמרתי.

״זכור בני, זכור״, הפציר בי; ואני כאילו קְפָאני שֵד, נעמדתי נדהם ונפעם ולא הכרתי את האיש ולא יכולתי לפצות פה. ישבתי שוב מולו נבוך ומבולבל, מאמץ זכרוני; ״אולי אלה מספריים לגרש בהם, שדים ומזיקים?״ ובהרהור שני המשכתי: ״אבל כאן בארץ הקודש אין כאלה. לא, לא יודע״.

״בעבורך יוסף חיים דורי, אלה מספריים מיוחדים״.

״ספר, ספר! מדוע אתה מותח אותי, ומה פתאום יוסף חיים? ומה פתאום בעל הצמות? ומה לי ולמספריים האלה? יסלח לי אלוקים. לא זוכר״.

״זאת בפירוש הבעיה״, ענה האורח. ״כשלא זוכרים - לא יודעים ואם לא יודעים - אזי לא מתייחסים. ואם לא מתייחסים - מתנכרים. ואם מתנכרים - אזי למרות קרבתנו, כזרים אנו נראים. הוי, כמה השכחה אוכלת בנו בכל פה״. נאנח האיש והמשיך: ״ודווקא כאן בארצנו, על אדמת קודשנו, לא זוכרים. 

דע לך, זהו סיפור ששמעתי מאמך ז״ל בכבודה ובעצמה, ואני לתומי סברתי כי סיפרה לך״.

״מה? אדוני הכיר את אמי?״

״הכרתי, הכרתי״, ענה האורח. ״היא הייתה צדקת, ענווה ויראת שמים ממשפחת חכם יוסף חיים, זכר צדיק לברכה, הרב הקדוש והנערץ שלנו. 

״נו, ספר!״ אמרתי.

״ובכן, היא הייתה שכנתנו בבגדאד, ועִמּהּ נסענו לקבר אדוננו יחזקאל הנביא באל צ׳פיל, עת נָדְרָה, שאם ה׳ יפתח רחמה ויתן להּ מבוקשהּ, בן זכר - אזי שבע שנים יהיה הילד הנולד נזיר לה׳ ומוֹרָה לא יעלה על ראשו, אבו אל-מג׳ידיל יהיה. שּׂמְחַת לידתו אצל יחזקאל הנביא והילולת תִּסְפוֹרְתוֹ אצל עזרא הסופר באל עזיר. 

לא חלפו ימים רבים, וייעתר ה׳ לתחנתהֹ וַתָהר. והיא לא ידעה, והנה חלמה חלום. ומי בחלום? אם לא הרב הקדוש חכם יוסף חיים בכבודו ובעצמו שקם מכורסתו בעליית-הגג וירד במעלות אליהָ ובידו זר שבעה פרחים, ויגש, ויתן בידה ויברכנה.

מִשֶֹקָמה בבוקר לא נחה ולא שקטה עד אשר סיפרה תחילה את חלומה לכל השכנות כמנהגה. אחר-כך לבשה צעיפה, האיזאר, ותיגש אל המקובל פותר החלומות לדעת פשר חלומה אשר חלמה. 

ויאמר לה: שבעת הפרחים - שבעת ירחים המָּה ובן זכר יוָלֵד לךְ. לכי הביתה, וכשיוולד, קראי שמו על שם החכם.

שמחה ושַׂשַׂה שָׁבה אמךָ לביתהּ ותְסַפר גם פשר חלומה לכל האחרים ולכל המכרים בשכונה. ואכן, משנולדת, זהו שמך. את שמחת לידתך עקד אל-יאס: חגגה אצל אדוננו יחזקאל כפי שנדרהּ ומאז היית להּ כְּספר קדוש; שמרה עליךָ מצּרה, מפּגע רע ומעין הרע, ולא ביטאה את שמך אלא בצירוף בן פורת יוסף ומשאללה. ילד יחיד, יפה, נבון ומפונק היית. אותן שבע שנים פיאוֹתיךָ לתפארת, קולך ערב וצמותיך ארוכות כשל ילדה, אבו אל מג׳ידיל נקראת. 

ואיך התכוונה אמך לנסיעה לקבר אדוננו עזרא הסופר? אתה זוכר? הרי בן שבע היית! וכל אותן השנים חָסְכָה היא פרוטה לפרוטה לקיים נדרהּ. ויחד אתך, כל הקרובים, המכרים והשכנים עלינו על האוניה: מַרְכַּב זַנּוּבָה ושָטְנו דרומה בשמחה ובששון, בשירה ובתשְׁבָּחָה עד עמארה. עיר יפיפיה הייתה, מוקפת נהרות ובוסתנים, בתיהָ בני קומה אחת צמודים זה לזה, בנויים לבנים רכּות לא שרופות, סמטאותיהָ מפותלות, רק השוק ההומה חֳצָאָהּ לאורכה. 

לשֶׁמע צפירות מרכּב זַנּוּבָה נתקבצו ילדי עמארה ליד הטיילת לראות את הבאים ולהקביל פניהם. גם ילדי היהודים מיהרו ובאו להראות לנו את בית השוחט ואת בית הקַּצּב ואת בית הרב, וההמולה רבה: מתמקחים, מוכרים וקונים, וכל אותה העת מספריים אלה היו כאן בתיקי. 

עלינו לאוניה והמשכנו ללעזיר, כפר חקלאי קטן על גדות החידקל שבו נערכה הילולת חג השבועות: עיד אל-זיארה וגם טקסי נדרים, כַּנדר אשר נדרה אמךׂ.

ספינתנו קרבה אל החוף; לפנינו מבנה תלת קומתי מוקף דקלים וצמחייה סבוכה, לידנו שטו ספינות דקות גזרה, קטנות וגדולות, עם מפרש ובלי מפרש. 

צפירות מספר וכיפת הקבר נגלית לעינינו בין צמרות הדקלים. אל החוף באו בדווים להציע מרכותלם מפרי הבוסתנים והיהודים הגיעו להקביל את פנינו.

השירה עולה והשמחה רבה, מי בתוף ומי במצלתיים, מי בכינור ומי בחליל, ומי שאינו עולה לרגל לאל עזיר חייו לבטלה, ״אִל מָא יְזוּר אֶל-עזֶיר עוּמְרָה כִצָארָה״.

עם עלות החשיכה ירדנו עם מטלטלינו מן הספינה אל החוף וַנִּתְאַכְסן בחדרים שליד הקבר. וכל אותה העת מספריים אלה היו בכיסי. ואינני יודע אם אתה זוכר, רק ירדנו ואתה היית כֹּה לָהוט לבקר אצל אדוננו, צרחת ובכית: ״עכשיו, עכשיו!״ ולא הועילו הפצרות אמך וחיבוקיה. ואתה אינך זוכר? הן איימתָּ להפיל עצמך לנהר! ״עכשיו, עכשיו!״ דרשת. ומי יכול היה להמרות פי ילד מפונק, אבו אל מג׳ידיל ביום שמחתו? 

ואז בדחילו ורחימו ולאור הנר הגדול, שַׁמְע עָסָל, הכניסוךָ לבַדְךָ לרחבת הקבר, לִלְחַצְ׳רָה וכעבור שעה קלה יצאת מבוהל בצעקה ובפיך סיפור מדהים שראית את אדוננו הסופר, זקן ונשוא פנים, לבוש בגדים צחורים כשלג, אמרת, וידו על ראשך לברכת כוהנים. ואתה צועק : ״שמעתי! באמת שמעתי הברכה והרגשתי ידו על ראשי. וכל הנאספים מהללים, משבחים ומברכים את אדוננו בשיר ובשבחה״.

למחרת  השכמנו, ולאחר שחרית הדלקנו מדורה לגרש להקות יתושים שעטו עלינו בכל פה מפני המים הרבים בסביבה. וכולנו חוגגים ושרים. הכבש נשחט כדין והמשקה כמים, והכל לכבוד אדוננו ולכבוד הנדר אשר נדרה אמך. כל אותה העת המספריים היו בכיסי... אז נְטלְתים בידי לקול הלהולי הנשים וצהלת החוגגים, ולפתע מבול סוריות ומלבַּס ניתכוּ על ראשינו, ואגש אל הנער, אליךָ, ואוחז בבלוריתך ובצמותיך והתספורת החלה.

״כן! יוסף חיים דורי, אתה שומע? באלה המספריים גזרתי צמותיך והרי הם לפניך שי לזיכרון. מעברות רבות תרתי לפגוש אותך והנה מצאתיך. סגרתי מעגל בטרם אמות״.

לשמע דברים אלה כמעט שפרחה נשמתי מקרבי. עטתי על המספריים כמוצא שלל רבב. קירבתי אותם אל חיקי מיששתי אותם בחיבה ואנשקם: ״אתם תהיו לי כמזוזה״. והמשכתי למלמל: ״ואני איך? איך שכחתי?״

״אתה יודע?״ אמרתי, ״חלפו מאז שנים רבות. העולם ההוא חלף ואיננו וכאן אנו על פלנטה אחרת, נאבקים יום יום על פרנסה ועל דיור, על גידול בנים ועל תנאים-לא-תנאים באוהלים הפרוצים. מה אספר לך? סבאח נולד במעברה, צמח מן הקוצים, לא למד על עברנו ועל הווייתנו שם. אפילו אני לא הייתי מודע לפשר שמי אילולא סיפרת לי״. 

ועוד דיברנו גם לאחר ארוחת הערב על שם ועל פה, על אמונות שנתבּדּוּ ועל לוחות שנשברו. עם בוקר נפרד אורחי מעמי לשלום ובלכתוֹ הצְטערתי ואייסר את עצמי, איך לשמו אפילו לא שאלתי!

״היכן היום מספריים אלה?״ שאלתי את יוסף דורי המתנדנד על הכורסה בביתי. ״מה אשיב לך, עזרא? שנים רבות שמרתי אותם בארון, הם נדדו עמי מן האוהל לבדון ומן הבדון לצריפון ומן הצריפון לפחון ומן הפחות הדלפון לבית שרצפתו בטון ותקרתו קרטון ומשם לבית, בית מידות כארמון״.

פעם נכנס סבאח בני ובידו רשימת פריטים לטיול השנתי ואמר: ״מספריים אני צריך״, אמר וניגש לארון ויוציאם.

״לא! לא בני, אל תקח את אלה״.

״למה לא?״ תָּמָהּ.

״יא אבני, יא עְיוּנִי, מספריים אלה יקרים לי. מספריים קדושים של אדוננו עזרא הסופר״ ובטרם אסיים דברי הפסיקני ויצחק: ״אבא, עזוב אותך משטויות! תפסיק עם סיפורי גולה וגלות. אל תבלבל לי את המוח! מספריים אני צריך, אז לקחתי. מה אתה עושה מזה סיפור ארוך? שמע, אבא, פה החבר׳ה מספרים על גולני, גבעתי, צנחנים וסיירת מטכ"ל, הם לא מכירים קברי צדיקים ואף לא אחד ירצה לקחת ממני את המספריים החלודים שלך״.

״בני, דע! אלה לא סתם מספריים אלא סיפור חיים הם נושאים, מטען אישי-נוסטלגי רב ערך מן הימים ההם״.

״אבא, אתה שוב עם העבר שלך? אני דווקא חושב להתנדב ליחידה קרבית לאפשר לך להתפלל בשקט ובבטחה ולהתרפק על עברך ככל שתרצה״.

״ובכל זאת, בני, היזהר, שמור אותם. נכון, הם שייכים לעבר, אבל בלי העבר נהיה כצמח תלוש, נטול שורשים שעליהם נידפים ברוח. מאידך גיסא, אמת, אם נדבוק אך ורק בעבר לא נוכל להיות מוכנים לחידושי העתיד ולהפתעותיו. כך בני, אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך! שמור על המספרים״.

כשחזר מן הטיול לא סיפר לי שאבדו, ומששאלתיו היכן הם, השיב: ״מה אתה מתרגש? כמה הם עולים? לקלקל לי את חדוות הטיול בעבור מספריים???״.

היבטתי בפניו העצובות של יוסף חיים דורי ואראה דמעות קטנות זולגות מעיניו. הושטתי לו כוס שתייה  הוא נשם ארוכות ונאנח: ״זהו זה! הדור הולך ופוחת״

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר