מס' צפיות - 1483
דירוג ממוצע -
לרדת לשאול דרך הקרביים של התחנה המרכזית בתל אביב
SEVEN מופע מותאם לתחנה המרכזית ע"י תיאטרון "מיסתורין"
מאת: מובי דיק 27/07/19 (09:13)

     קבלנו רמזים רק ביום המופע,לאן להגיע,מתי ולהיות מודעים למשורר המאה ה-14 דנטה אלגרי. הרגשתי לפתע כחברה באגודת הסתר של "הבונים החופשיים" או "חסמב"ה".

    קהל של כ-60 איש התאסף בשעה  20.00 בקומה השביעית של התחנה .מסביב פסקה תנועת הנוסעים והאוטובוסים ורק

ציורי הקיר הנפלאים הפרוסים בכל הקומה היו עדים למתרחש כאן במשך היום.

    הכוונה היתה להכנס למוד שעברו  חברי האנסמבל שקראו טקסטים תלמודיים ונוצריים המתארים את שבעת מעגלי התופת ושבעת הרקיעים. כן  צורפו לתוכנית המשוררים למודי הסבל כסילביה פלא'ת,טד יוז, דילן תומס וגו'ן דאולאנד. סך כל התיאוריות האלה שולבו  בחללים השונים שמבנה התחנה עשיר בהם.

    במשך  7 חודשים צללו יחד עם הבמאית,המעצבת ומייסדת  התיאטרון,יוליה גיניס. השותפים   לה: מורה בכיר לפילאטיס,בוגרי סטודיו למשחק,שחקנים,זמרים,כורואוגרפית, אקרובט, כולם למדו בעל פה את המבואות והיציאות,החל ממקומות מסחריות  פעילות עד לתחתית הנטושה הנסתרת מעין כל, לסמן את המקומות בהם הקהל יעמוד או ישב ויקלוט את  הנעשה ב-7 התחנות  של המיצג.

   בתחנה  הראשונה   בקומה ה-7 ליצן בעל מסכה מוביל  את  הקהל ללא מילים לפינה בה דמות גדולה צבעונית מסתובבת בין שקים לבנים התלויים  ומכלים חלקי מנקין שבורים-הם הבובות של חלונות הראווה. בצד רמקול גדול הנע על גלגלים המלווה

את התחנות  במוסיקת  רקע. עוד ליצנים  מצטרפים  תוך שהם עצמם נמצאים  כבר בגיהנום הפרטי   משלהם שהמחנק והזיעה 

הם תוצאה ישירה מבגדיהם העשויים שעוונית מנוקדת.

    הקהל  הממהר  בעקבות הליצנים מובל  ביער של  פרוזדורים ריקים משופעים  כלפי מטה, ורק שלטים כ"סכנה בור פתוח" "מרתף" או "זהירות כאן בונים"  מסמנים   שמישהו במשך היום עושה כאן  את מלאכתו.

   בתחנה הבאה,שאולי  מתרחשת בקומה הרביעית, 4  דמויות בבגדי פישתן לבנים התפורים בצורה מענינת דופקים על הקירות

בידים ארוכות הנעזרות גם בידים התלושים של  הבובות. מצד לצד הם משתרכים ,עיניהם  קמות,חולי נפש הנאגדים יחדיו.

התהלוכה ממשיכה    בשקט ורק  הדי  צעדיהם  משתלבים עם "מרש האבל" של שופן.

   אורות קלושים  מאירים כמה חנויות המשמשות  סדנאות של אמנים, הקהל עובר דרך  פתח אחד מהם, עד לשער הסגור 

בשרשרות הנפתח בידי אחד מהליצנים. עכשיו  חולי הנפש עטו  עליהם גלימות  שחורות,על ראשם  פאות לבנות,והם הופכים להיות   שופטים ועורכי דין. על פניהם מסכות לבנות בסגנון "ראשי הצפורים" הידועים לנו מהגדה של פסח מהמאה ה-13.

עיסוקם  האובססיבי הוא בנירות ותיקים  שהם מנסים להוציא ולהכניס למגירות  אין סופיות.

  הלאה...יורדים,רעשי המוסיקה כתופי"טאם טאם" מלווים את השחקנים השרים  שירה  גרגוריאנית חד קולית.

   בין לבין  הם עוצרים ושרים  בשפת המקור את שירה של סילביה פלאת' מתוך "אריאל", או את   שירם של דילן תומס וגו'ן

דאולאנד, משוררים איך לא,מלנכוליים שבא למות מהם, שירים שהפיקו רותם כהן ואלון פרץ.

   כמעט והגענו עד תחתית  כשנקודה  אדומה מבליחה לנו בקצה הפרוזדור החשוך. שם  היא קובת  הארכיון בה מנסה

ליצן להלחם נגד כל התיקים  והנירות ולתחוב אותם לתוך  מדפים.   יורדים.  במשטח  לבן שוכבות גופות הן של אנשים והן של חלקי בובות, השחקנים בבגדי  הפשתן שלהם   ספק רוקדים ספק נעים  מצד לצד מטילים את הגופות על שכמם,מובילים אותן לתוך  כלוב מרושת.

   התחנה  כמעט סופית מובילה את  התהלוכה למין אמפתיאטרון  מובנה שם למעלה דמות מוזהבת שרה ומתנועעת עם עוד אחד מהשירים, כשברקע אור ירוק   כמסמן "הגעתם לסוף המסע."

   השער השביעי,גיהנום,תופת, שאול, כל אחד ירגיש עצמו כאילו הוא אורפאוס המחפש או מוצא את האאורידיקה  שלו.

   כשמעלית הביאה אותי חזרה לקומה השביעית, עדיין  המראה שראיתי  ושמעתי לא  עזב אותי  : אברך מזוקן ,כנפי מעילו

מתנופפים  רץ וצועק  :"היכן השירותים, בכל קומה הם סגורים ואני רק רציתי להגיע לבני ברק".כן,    בלי ספק, הוא הגיע לגיהנום משלו בקומה השביעית.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר