מס' צפיות - 240
דירוג ממוצע -
על ״עידן הזהב של יהדות מצרים״ מאת עדה אהרוני
מאת: עזרא מורד 03/02/18 (17:22)

במאמרי זה, תקראו על מגמת התיעוד של קהילת יהודי מצרים, על הקראים, על נידוני ”הפרשה״, ד"ר מרזוק ושמואל עזר ויתר הנידונים. ועל אישים חשובים שמסרו בכתב את סיפור חייהם במצרים וקליטתם בארץ.  

ספר נאה וחשוב זה, בן ארבע מאות עמודים, יצא לאור בהוצאת אוריון- הוצאת ספרים ב- 1-1-2014.   

הספר מתעד את סיפור עקירת קהילת יהודי מצרים, על ידי עשרות מסְרָנים אוטנטיים שסִפּרוּ בִּכתב את חוויותיהם האישות, והתרשמותם, משך שלוש תקופות: 

א- עידן הזהב במצרים  

ב- העקירה  

ג- תקומת ישראל 

את הפתיח לספר- כתבה ד"ר עדה אהרוני, אישה רבת מעשים, אשר יקצר המצע מלְסַפר תרומתהּ הסגולית לישראל, ולא לחינם, קיבְלה בִזְמנו את אות הנשיא מידי שמעון פרס.היא התייחסה בתמציתיות לנושאים לעיל א', ב', ו-ג', כן התייחסה אודות פרופסור חיים אהרוני ז"ל, וּפָעולו שהיה לי הכבוד להכירו ולהוקירו.

מאידך, פרופסור יורם מיטל מן המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון ומחבר הספר אתרים יהודיים במצרים – הוצאת מכון בן צבי ,1995 כתב אודות, "חיים יהודיים בארץ הנילוס“

מְרַגֵּשׁ לקרוא את דברֵי ח"כ יצחק הרצוג, יו"ר סיעת העבודה לשעבר, שציין כי: "יהדוּת מצרים, הִנָּהּ אחת הקהילות  המפוארות והמרשימות עתיקת יומין, בתקופה המודרנית באזור שהיה גשר גיאוגרפי  ותרבותי ושיקף את האוניברסליות והקוסמופוליטיות של יהודי מצרים". 

הוא גם ציין, את הקשר שלו, עם יהדות זו, שהרי אִמּוֹ תיבּדל לְחיים ארוכים, הגברת אורה הרצוג רעית נשיא המדינה השישי לשעבר, חיים הרצוג , ודודתו של יצחק, סוזי אבן רעייתו של שר החוץ לשעבר, אבא אבן, נולדו במצרים. 

בין המברכים על הספר גם לבנה זמיר, שהייתה יו"ר התאחדות עולי מצרים בישראל. 

כמו כן ברך גם אפרים דובק שגריר ישראל במצרים בדימוס. הוא מציין:

"קהילת יהודי מצרים היא אב טיפוס, המסמל את סיפורם הטראגי של קרוב למליון פליטים יהודים, אשר העולם לצערנו, בוחר להתעלם מהם ולהפנות את הזרקורים רק לפליטי הפלסטינאים.“

ספר ייחודי זה, מַטּרָתוֹ לְתעֵד תיעוד היסטורי, את הקהילה המפוארת של יהודי מצרים, שלצערנו, לא רבים היום, יודעים עליהָ. לפיכך, יש לשַבֵּח את עשְׂרות האנשים שערכו, יעצו, מִימְנוּ, סייעו, טרחו, עמלו וליקטו על מנת להוציא ספר זה חשוב לאור.

בספר 73 סיפורים אישיים מקוריים מעניינים ביותר, בצירוף תמונות, המתעדים תקופה בין 1948-1967. תרומתם של יהודי מצרים, ספרדים, אשכנזים וקרָאים למדינת מצרים הינה מעֶבר למִסְפרם היחסי באוכלוסייה של מצרים. היהודים היו בְּנֵי השכבת הגבוהה, המשְׂכילה והתורמת  הן שם במצרים הן פה בישראל.  

ראוי לציין, שמצרים המוֹנרְכית, קבְּלה את עצמאותהּ רק בשנת 1922 בראשות המלך פואד הראשון, ומדינה זו אימצה להּ חוקה נאורה, ומשום שאוכלוסייתה מגוונת, יהודים, נוצרים, קופטים ואחרים קבעה מצרים כי "הדת לאלוהיים והמולדת לכול", אגב אותו עיקרון שהונהג גם בעיראק  מאז מלכות פיצל הראשון.

היהודים הקימו מוסדות לתפארת בערים קהיר ואלכסנדריה בתי ספר, בתי כנסת , בתי חולים, בתי עלמין, ומועדונים שונים. וליהודי מצרים, אכן הייתה תקופת עָדְנָה  של תור הזהב שהלכה והתפוגגה עם פרוץ הסכסוך הישראלי – פלסטינאי ואת אשר אירע במהלך ההיסטוריה של המאבק להשגת עצמאותנו, טִלְטֵל קהילה זו כְּשֵׁם שטִּלְטֵל קהילות יהודיות אחרות בארצות האסלאם.

וגם כאן בארץ, עדה זו נקלטה בישראל ללא זעזועים, היא השתּלְבה, בשקט ובבטחה בכל שִטְחי החיים בישראל. עשרת המּסְרנים היטיבו לתאר זאת.

אכן, זהו ספר חשוב, ולעדה אהרוני ויתר המשתתפים ישר כוח! אישית נהניתי גם משירהּ היפה של עדה "שבוע ירוק" שתורגם גם לאנגלית.

מי הם הקראים?

העדה הקראית חיה במצרים בעיר אל פוסטאט שנוסדה ע"י עוּמָר אִבְּן אֶל עָאץ ב-641 לספירה. ובשנת 969 איחֵד אֶל מְעז אלְדִין שלוש ערים לעיר אחת בְּשֵׁם אל קאהירה – היא קהיר שהפכָה לבירת מצרים. בשנת 1805 מוחמד עלי פחה פיתח את העיר מבחינה מסחרית ואז התגוררו בה יהודים כשם שהתגוררו באל עבאסיה ובאל זמאלק .

היהדות הקראית היא זרם ביהדות והיא קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד במאה השמינית.

הקראים לא מאמינים בתלמוד רק בתורה שבכתב הם גורסים שהפרט אחראי למעשיו והא יבחר את הפירוש לתורה שנראה בעיניו. וכן, התייחסותם לתורה, כלשונה וכפשטה, ללא פרשנות חז“ל.

ואף על פי כן קיים היה במצרים שיתוף פעולה פורה ומכובד לעדה זו. והיו גם מקרים של נישואין משותפים משתי עדות ישראל המסורתית והקראית. אך לכל עדה היו בתי כנסת נפרדים.   

קיימת הערכה שמספר הקראים בארץ מתקרב לכארבעים אלף נפש, מלבדם עוד קראים שבעולם שמספרם קרוב לכעשרת אלפים נפש. 

הקראים בארץ פזורים בישובים כמו רמלה שבה  שני בתי כנסת  לקהילה זו וכן באשדוד, באופקים, באר שבע קרית גת, מושב מצליח בית עזרא ועוד. 

ראוי לציין, שעקב החילוניות והמסורתיות של מרבית תושבי ישראל שלא כולם מקפידים על תרע"ג המצוות הולכים ומטשטשים ההבדלים בין היהודים המסורתיים לקראים.

חשוב להזכיר ש-13חברי החוליה של צעירים יהודים שהשתלבו בפעילות הציונית החשאית מתוך אהבה ומסירות לארץ ישראל ולמדינת ישראל, נתפסו ונדונו ביולי 1954 נחקרו ועונו והועמדו לדין במצרים. על רבים מהם הוטלו עונשי מאסר ממושכים על ויטור לוי ופיליפ נתנזון – מאסר עולם, על רוברט דסה ומרסל ניניו - 15 שנות מאסר, וכאמור מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו לשבע שנות מאסר ורק שני צעירים זוכו. 

מאמרו של מר יוסף מרזוק אחיו של ד"ר משה מרזוק  כתב בספר אודות פעילות אחיו, תוך ציון קוים לדמותו של המנוח משה מרזוק מקורבנות האירוע של שנות החמישים המכונה "הפרשה" או "העסק הביש“.

משה מרזוק יליד קהיר 1926, קראי מסורתי וציוני אדוק, שלמד בבתי ספר ממשלתיים והתמחה כרופא מרדים והיה פעיל בהגנה כחניך ב"מכבי חלוץ“.

בשנת  1948 עקב חשש פעילותם של האחים המוסלמים ביהודי קהיר, הצטרף משה עם חברו האדריכל מאיר זעפראן ל"הגנה" והפך לאחראי על הגנת רובי מגורי היהודים "חָארַת אֶל יָהוּד". 

בשנת 1951 גוייס ליחידת 131 של חיל המודיעין הישראלי בצה"ל, וכעבור שנה הגיע ארצה לקבל הדרכה, ובארץ הוסמך לקצין בדרגת סגן משנה. הוא שב לקהיר כמפקד שלוחה של יחידת המודיעין בקהיר .

בשנת 1954 נתבקשה היחידה לבציע פעולת חבלה במתקנים ציבוריים מצריים בערים קהיר ובאלכסנדריה, הם נתפסו ומשה מרזוק ושמואל עזר נדונו למות בתלייה. 

ב-31 לינואר 1955 ולאחר מותם הוענקה להם דרגת סגן אלוף וארונותיהם הועלו לישראל רק ב- 9 לאפריל 1977 ונקברו בהר הרצל.

מאידך, מאיר זעפראן נידון לשבע שנות מאסר.   

אודות המהנדס עולה הגרדום סגן אלוף שמואל עזר, כתבה בספר אחיניתו והיא מציינת כי נולד באלכסנדריה ב-22 לנובמבר 1929, הוא היה עילוי במתמטיקה וסיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות. 

ב-1948 נכנס לפקולטה להנדסה וסיים התואר ב- 1952 תחומי התעניינותו היו מגוונים: רפואה, כלכלה, הנדסה, פסיכולוגיה, אומנות ויהדות.

בשנת 1943 הצטרף לתנועת החלוץ המחתרתית  אשר החלה לפעול במצרים בהנהגתו שלרפאל רקנטי השליח מארץ ישראל, ובשנת 1946 נבחר לצאת להכשרה בארץ. 

שמואל עזר היה המגויס הראשון שעליו הוטל התפקיד להקים תאי צעירים ציונים במצרים, הוא טיפל בעיקר בסליקים. ביחד עם הגברת מרסל ניניו וחבריה הגברים שמואל עזר ואחרים פעלו יחדיו בראשותו של משה מרזוק.

בקיץ 1954 יחידת 131 קיבלה הוראה מהארץ לפעול לבצוע פעולות חבלה במצרים אך כולם נתפסו ונדונו מי לתלייה ומי למאסר ממושך.

אירוע זה שכונה בארץ ה"פרשה" זעזע את המנהיגות בארץ עקב המאסרים של המגויסים והעלאתם לגרדום של משה מרזוק ושמואל עזר – יהא זכרם ברוך.

לסכום

יהדות מצרים בישראל, כמו כל יתר קהילות יוצאי מדינות ערב מצפים בכיליון עיניים, לשלום בר קיימא, עם שכנינו הפלסטינאים ויתר המדינות שטרם כרתו עמנו ברית שלום, כדי לקַבֵּל את אשר מגיע להם בדין ולפי כל חוק וצדק, בעבור רכושם הפרטי, סבלם, פְּלִיטִיּוּתם, והרכוש הציבורי הרב, שנשאר בכל מדינה ומדינה, בְאֶרֶץ מְגורי היהודים שם, ובכללם קהילת מצרים המפוארת.

הבה נקווה, שאכן יכּוֹן השלום הנכסף, ויהודי ארצות ערב יפוצו כספית, כְיתר הפליטים הפלסטינאים, שארצות ערב לא שיקְמו אותם, כשם שעשתה ישראל לִפְליטי יְהוּדֶיהָ מארצות ערב, שרובם הגיעו לישראל, בלי כל וכל, והותירו את הונם ורכושם האישי והציבורי שם.

הבה נקווה שישראל תשב בטח, להקרין מהישגיה המדעיים והאנושיים, לכול מדינות העולם ובפרט לעַמֵּי ערב שעדיין משוועים לרווחה, לשחרור ולקִדְמָה.

הבה נקווה שתתגשם מהרה בימינו, הנבואה: "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים״.

עזרא מורד   

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר