מס' צפיות - 523
דירוג ממוצע -
על הרומן עם רדת הערב/ מייקל קנינגהם
By Nightfall / Michael Cunningham
מאת: אורנה ליברמן 02/08/15 (13:05)

ברומן זה, החמישי במספר של מייקל קנינגהם, מוליך אותנו הסופר בעקבותיו של פיטר הריס, בעל גלרייה לאמנות בניו יורק. גלרייה בינונית-מצליחה, שלא מציבה את בעליה בראש הרשימה אך באיזשהו מקום באמצע. מנהל הגלרייה להוט אחר איכות ומעמיד את הרווח הכספי, למגינת לבה של אשתו, רק במקום השני.  הודות להצלחתו היחסית במכירת תמונות, פסלים, כדים ומיצבים, רכש פיטר לו ולאשתו רבקה לופט נעים ברובע הסוהו היוקרתי. לא בית מגורים המשאיר את אורחו בפה פעור אך דירה מרווחת, מרוהטת בטעם, שבה מוצאת המשפחה מקלט נוח יחסי. עם זאת, בתם היחידה, ביאה, לא נהנתה משנותיה בחדר שיועד לה בלופט אליו עברו כשהייתה כבת עשר. מכיוון שלא יכלו לקנות דירה בעלת קירות עבים, סבלה ביאה מקרבת היתר לחדר השינה של הוריה. קשה היה לשמור על אינטימיות כשמחיצות דקות מפרידות בין החדרים השונים. ביאה גדלה והפכה לבחורה ממורמרת, מלאת טענות אל הוריה, עזבה את ניו יורק כדי לגור בדירה צנועה בבוסטון ולעבוד בבאר של מלון, לאכזבתם הגדולה של הוריה אכולי הדאגה לעתידה מצד אחד, אכולי רגשות אשם, מצד שני. במה חטאו. אולי לא קיבל אותה אביה כפי שהיא ולא כיבד את טעמה ואישיותה. מכיוון שלא הייתה יפה מספיק לטעמו, התעלם ממנה כשהתבגרה.

 

רומן זה מסופר בגוף שלישי אך מנקודת מבטו של פיטר. לעתים קרובות, בצד תשובותיו, הנתונות במרכאות, לבני שיחו, מופיעות התשובות, בלי מרכאות, שהיה רוצה לתת אך שמר אותן לעצמו. טכניקה זו מצמידה את הקורא באופן טבעי קולח אל תודעתו של פיטר. זה חווה את משבר גיל הארבעים וארבע, אמצע החיים. וגם הרומן נמצא אי שם בתווך, לא בראש רשימת ספרי המופת, אך גם לא בתחתית הסולם. חייו של בעל גלרייה הנשוי לאישה בעלת כתב עת לענייני אמנות ותרבות, המהרהר בלי הרף על משמעותה של אמנות, על ההבדלים בין אמנות מופת לאמנות טובה, המספר על יחסיו עם לקוחותיו, אמנים וקונים, אינם נטולי עניין (קוראים רבים מציינים, עם זאת, את התעייפותם מהאזכורים התרבותיים הרבים). וגם על העיר ניו יורק והתמורות שהיא עוברת, למד הקורא. המשבר הכלכלי נוכח בכל מקום, הערב יורד על האמריקאים ואורות הבוקר מנצנצים לסינים. העשירים מביניהם קופצים לניו יורק לרכוש יצירות אמנות יקרות.

 

זהו רומן על אמנות וספרות, זהו רומן גם על אבהות, משפחה וילדות. ביאה מקושרת בתודעתו של פיטר אל מיצי, אחיה בן ה-23 של אשתו רבקה, שגם הוא נשחק בין גלגליה של משפחה שלא ידעה כיצד לגדל את בן הזקונים התועה. מיצי, קיצור של "מיסטייק" (הבן נולד בטעות להורים מבוגרים), ששמו האמיתי הוא איתן, חוזר ממסע ביפן שבו בהה במשך ימים רבים בחמש אבנים במקדש מבודד, תחת מבטם הסלחני של הנזירים. אך הבהייה לא הביאה למיצי המכור לסמים שום פתרון בנוגע לשאלה הדחופה, מה יעשה בחייו. הוא מתנחל זמנית בלופט של אחותו רבקה ובעלה פיטר, בחדר שעזבה בתם ביאה, ומעורר בפיטר לא רק רגשות אבהיים. פיטר מסרב לצבוע את שערו המאפיר, רמז לאציל המזדקן ברומן של תומס מאן "מוות בוונציה", אך סובל מאוד מההיפרדות מהנעורים. משבר קשה אחר שחווה, כעשרים שנה קודם לכן, הוא מותו של אחיו הבכור, גיי יפהפה, ממחלת האיידס. בן זוגו של האח נפטר שנה לאחריו. במיצי, גיי צעיר ויפהפה, כאחיו, רואה פיטר את בתו, את אחיו המנוח, את אשתו רבקה כשהייתה צעירה... אפשרויות תיקון מרובות ליחסים שלא הגיעו למימושם המלא והמספק. וגם סיבה אמנותית-אסתטית עומדת בבסיס התאהבותו של פיטר במיצי. כבר שנים רבות מחפש פיטר את האמן האולטימטיבי שיצירתו תיגע בנפשו. יש לו אמנם אמנים טובים אך רפאל, מיכאלאנג'לו או מאנה חדשים לא מצא וזמנו עובר עליו בין עבודות המורכבות מפיסות שטיח, שברי מראה ונייר אריזה. כבודן של יצירות אלה במקומו מונח אך הן מותירות אותו מתוסכל. מיצי, אל יווני, מגלם בעיניו של פיטר את היופי המושלם שאותו היה רוצה למצוא בציור או בפסל.

 

אחיו של פיטר נפטר בשנות העשרים שלו. חברתו למקצוע, בט רייס, בת שישים ומשהו, בעלת גלרייה משגשגת, מבשרת לו שהיא עומדת לסגור את חנותה בשל סרטן שד שהתגלה בה, כמו באמה. בשנים שנותרו לה היא מתכוננת לעזוב את ניו יורק ולעבור עם בעלה לגור בספרד שטופת השמש ולגדל עגבניות. ופיטר, כמעט בן ארבעים וחמש, בין האח לעמיתה, מודע לשבירותם של החיים, להיעלמותם של העלומים, לחוסר סיפוקו בחייו עד עתה – יחסיו עם אשתו והישגיו המקצועיים לא מרקיעים שחקים, מפנטז, גם הוא, על שינוי טוטלי לפני שהערב ירד גם עליו. מיצי התלוש, ההפכפך, הלא אחראי, הלא צפוי והאגוצנטרי מעורר ומחזק בפטר כמיהה לחיים אחרים, יחד עם רצון חזק לחזור ולהיות אדם חסר מחויבויות שביכולתו עדיין לבחור. פיטר מוכן להרוס את כל מה שבנה עד עתה, את עצמו ואת הקרובים לו, בשם אידיאל היופי והנעורים. ומיצי יודע לנצל היטב את משיכתו האירוטית של הגיס המזדקן. אך הס מלהמשיך.

 

לא ספר מעולה, לדידי, לא תפס בגרוני, אך בעת ובעונה אחת השאיר בי משקע  ועורר בי מחשבות.  בין קטעים רפויים, בנליים משהו עד אף מרימי גבה (כך כותב סופר גדול?) לבין אמיתות נוקבות על נפש האדם, היסוסיה והתלבטויותיה, כנותה וצביעותה, כלפי עצמה וכלפי אחרים, הספר מיועד לאוהביה של ניו יורק ולאוהביו של מייקל קנינגהם. לשבחו של הרומן אציין את הסוף המפתיע, המאיר את פיטר ורבקה באור חדש לגמרי. מייקל קנינגהם עצר את הלילה כדי לתת לגיבוריו הזדמנות נוספת.

 

קוראי פרשן מוזמנים לבלוג שלי הכולל גם ביקורות על אמנות וספרות

לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

 

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר