בימינו, הידיעה על כל אירוע יוצא דופן, בעל ערך סנסציוני פחות, או יותר, ללא קשר לכך מתי ואיפה הוא התרחש, מגיעה תוך דקות, אפילו אל הפינות הנדחות ביותר בעולם וכל אדם מתבשר אודותיה כהרף עין. הטלוויזיה, הרדיו, מפסיקים את שידוריהם הרגילים ומדווחים בשידור חי מהמקום. אירוע כזה היה הרצח של ג'ון קנדי, נשיאה ה-35 של ארה"ב ב-22 לנובמבר 1963, בדאלאס, שבטקסס. אלה מבינינו שהיו מספיק מבוגרים, כדי להבין את חשיבות האירוע, זוכרים במדוייק היכן היו באותו ערב. אנו שנינו, עם אשתי, היינו במונית, בדרך למסיבת לילי שישי בבת-ים וברדיו שבמונית שמענו לראשונה על שלושת הכדורים ששמו קץ לחייו של אחד הנשיאים הסימפאטיים ביותר של ארה"ב. אבל כבד ירד על כל העולם, שלחתי אפילו מכתב השתתפות בצער לבית הלבן ואני שומר עד היום את מכתב התשובה הסטנדרטי שכתבה אחת המזכירות.

אין זה מקרה שגם האירוע החשוב השני התרחש בארה"ב, גם בארצות אחרות קורים אירועים מזעזעים - להזכיר רק שניים: ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין, ששמה קץ לתהליך השלום והתאונה המחרידה של הנסיכה דיאנה האהודה על כולם - ומשפיעים במידה זאת, או אחרת על דעת הקהל, על תהליכים היסטוריים, אבל מעמדה המרכזי של ארה"ב במדיניות העולמית ובכלכלה הוא כזה, שהאירועים הקורים בה, משנים לעתים באופן מוחלט את מהלך ההיסטוריה.

מתקפת הטרור ב-11 לספטמבר 2001 הייתה אף היא אירוע כזה. בכל רחבי העולם הסתכלנו פעורי פה בשידורים החיים על הדרמה המתחוללת בניו-יורק, האנשים הקופצים מחלונות מגדלי התאומים ולבסוף קריסתם המוחלטת של המבנים ובמקביל התבשרנו על גורלם של שני המטוסים החטופים האחרים. הייתי בבית באותו יום שלישי בשבוע וכאשר ידידה טובה התעניינה בתוכנת המסרים האופנתית באותה תקופה, האי. סי. קיו. בשלומי, אמרתי לה לפתוח את הטלוויזיה, בעולם מתרחשים דברים חשובים יותר מאשר שלומי שלי. גם אירוע זה שינה את ההיסטוריה, ארה"ב פתחה בשתי מלחמות, בעירק ובאפגניסטן, הנמשכות עד היום, אבל מה שיותר חשוב מזה, העולם כולו הבין שהטרור יכול להגיע לכל מקום ולפגוע בכל אחד. התוצאה הישירה הייתה הנהגת אמצעי ביטחון מוגברים בשדות התעופה, שעבור כל אחד שנסע, או מתעתד לנסוע, מקשים בצורה ניכרת, מאריכים ועושים לפחות מהנה את הנסיעה לחו"ל.

גם את זאת אזכור תמיד, היכן הייתי בדיוק עשר שנים לאחר מכן: בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית ראשון-לציון, שביצעה בין היתר את הסימפוניה ה-9 של בטהובן, לזכר אירועי  ספטמבר 2001 הטראגיים. בצורה בלתי רגילה, הקונצרט החל בהשמעת ההמנון הלאומי ולפני שהתזמורת החלה בנגינת הסימפוניה, המנצח, דן אטינגר, נשא דברים קצרים לזכר האירוע המזעזע ו-2995 הקורבנות שנספו בו. הוא סיים את דבריו בציטוט קצר מה'אודה לשמחה' של שילר, המהווה את פרק הרביעי, המסיים של הסימפוניה.

הסימפוניה ה-9 היא אחת מהיצירות הידועות ביותר של המוסיקה הקלאסית ויצירת המופת הגדולה ביותר של בטהובן, שהיה כבר לגמרי חרש בזמן חיבורה. על הבמה, מלבד התזמורת וארבעת הסולנים, ניצבו גם כ-100 חברי מקהלת האופרה הישראלית והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ומחול ירושלים. עד כמה שאני מסוגל לשפוט, האנסמבל כולו ביצע בדייקנות ורגישות רבה את היצירה המוסיקלית הסוחפת והמרתקת. 

אישית הוקסמתי ביותר מאחד הסולנים, ייג'ה שה, הטנור הסיני. ישבנו באמצע שורה 7 ויכולנו לראות היטב את פניו. קצת התפלאתי, מה עושה הבחור הממושקף, נמוך הקומה, הרזה, ליד הבריטון רחב החזה, אבל כאשר פתח את פיו, התברר שיש לו קול שלא ייאמן. לעתים היה נדמה, כי פיו הפעור גדול יותר מכל פניו. בזמן שהתמוגגתי מצלילי הנגינה והשירה, הרהרתי בכך, מה רב המרחק בין המוסיקה של בטהובן והטכסט הגרמני הקלאסי של פרידריך שילר, לבין תרבותו השונה בתכלית של הסולן הסיני.

אילולא הייתי יודע, היה מזכיר לי צעיר צנום זה בתלבושת ערב, עם הפה העצום המפיק צלילים נפלאים, שאנו חיים בתקופת הרב-תרבותיות. מחשבה נוספת: מי יודע מה יארע מחר אי-שם בעולם הגדול, שבעוד 10 שנים ניזכר בו בצורה דומה. כי, גם זה שייך לתקופתנו: הטרור חובק העולם!