כבר למדנו כי מאחורי כל גבר מצליח, בדרך כלל עומדת אישה שאפתנית. במיוחד אם מדובר במנהיגים כמו רבין, קלינטון, שרון ואפילו אובאמה.לכולם היו נשים חזקות עם דרגות משתנות של חמלה, אינטלגנציה שיכלית וריגשית וסטייל. נכון, חלקן עלו לדרגת כלבה עם תעודה, אבל כולן היו שאפתניות,וממוקדות מטרה.

 

בכל המקרים הללו מאחורה היתה אישה שחלקה זהות אינטרסים עם בעלה בנושא ההצלחה. ולכן לא משנה מי באמת היה הבוס בחדר השינה - כלפי חוץ כולן הפגינו חזית אחידה לממלכה.

 

בשבוע האחרון המדינה גועשת נוכח סיפורים מסמרי שיער המתארים כיצד שרה נתניהו הטילה (לכאורה, לכאורה) את מרותה על עוזרת משק הבית ליליאן פרץ.ההתקפות, בין אם הן מוצדקות או לאו, התמקדו באשת ראש הממשלה.

 

אבל הבעיה שלנו, היא לא שרה, ולא היחסים הבעיתיים שלה עם עוזרות הבית שלה. הבעיה שלנו היא לא שרה, וגם לא שליטתה בלשכה, ביועצים הממונים או הבחירה במזכירות עם שפם שלא כייף להוריד להן את התחתונים. היא עושה את מה שהיא מאמינה שנכון עבורה.

 

התנהגות שרה נתניהו מונעת מיצר נקמה

 

הבעיה שלנו היא דווקא ביבי שמתגלה קצת יותר מדי בובה. מאז שהוא העיז לבגוד בגבירה עם אחת אינטילגנטית ונאה ואפילו לכבס את בושתה של אשתו בציבור, היא יושבת ממתינה לו עם היד פתוחה ורשימת מכולת לנקמה.

 

יכול להיות שזה אפילו לא במודע, אבל תאמינו לי שאם אישה נבגדת, היא לא שוכחת ולא סולחת. מקסימום היא בהמתנה, עד שתחזיר לבן זונה בריבית דריבית בתשלומים שנמשכים לכל החיים המשותפים ולפעמים גם לאחריהם.



מלחמת סירוס בבית ראש הממשלה

 
בין ביבי לשרה ניטשת מלחמה שקטה ולא כל כך קרה. מלחמת סירוס, לפעמים בלי שום מילה. היא רוצה שהוא ידע שהוא לא כזה גדול, שהוא לא כזה גיבור. היא רוצה שהוא ישלם, בגלל שהיא שילמה בגאוותה ובלעה צפרדע כל כך גדולה היא צריכה הוכחה שהמחיר היה כדאי עבורה. מחיר כזה הוא רק  אם הוא באמת אוהב אותה.

 

אבל גבר שבאמת אוהב את אשתו, לא מנהל רומן, ובוודאי שהיה מעדיף לאבד משרה, מאשר להכתים את הפנים של אשתו בציבור. גבר שאוהב את אשתו  לא רץ עם קלטת לעין המצלמה. גבר שאוהב את אשתו כמו רבין מעדיף להתפטר ולהיתפס בקלקלה ציבורית מאשר להצטרך להתמודד עם העיניים שאשתו שיאמרו לו אחר כך במיטה: "איזה מין גבר אתה? משאיר את אשתך פצועה?"

 

לא אוהב אותה - אוהב את המשרה

 

שרה רוצה הוכחה שהוא באמת אוהב אותה, שהוא לא נשאר איתה בגלל המישרה והרצון הזה הופך לאובססיה שיש לה חיים משל עצמה. האובססיה הזו, אפילו בלי מודע, גורמת לה לשים לו עוד ועוד מבחנים, שכנראה רק לחלקם אנחנו מודעים. השורה התחתונה של המבחנים היא:

בוא נראה כמה חרא אני אאכיל אותך ועדיין תישאר איתי. והוא נשאר.

 

וזו בדיוק הבעיה. כי בכל פעם שהוא ממשיך להישאר איתה, באופן פרדוקסלי הוא מחזק אצלה את התחושה הכ  כך קשה ממילא שהוא לא גבר - אלא בובה. שהוא לא באמת אוהב אותה - הוא אוהב את המשרה.

 

במשחק הזה אין מנצחים. לא היא, לא הוא וגם לא אנחנו.

 

נכון שהכי קל להפנות כלפי שרה אצבע מאשימה אבל זו מחלה של כונו. נשים רבות שמרגישות שהגבר בוחר בנישואין בשביל לסדר לו את החיים, או יותר נכון בשביל לא לשבש אותם, ולא בגלל אהבה. נקודת המוצא של הנשים הללו הן אגו פצוע שמבקש לו תרופה של אהבה.

 

לנשים השתלטניות יש שותפים עם אחריות לא פחותה. מדובר בסמרטוטי ריצפה שמסכימים לרקוד לחליל שלה. ביבי כבר שנים מתנהל מול אשתו עם קולות של ריצפה במקום להגיד: עד כאן! ולהפסיק את המחול הזו שבו הוא נדרש לשלם שוב ושוב על הבגידה.

 

הוא באמת צריך להיות מוכן לוותר על המישרה להיות מוכן להתמודד עם הרפש והלכלוך, אבל להפסיק להיות סמרטוט. רק מהמקום הזה היא תשוב לרכוש לו כבוד ... ואולי אנחנו נלך בעקבותיה. ועד שזה לא יקרה אנחנו באמת בסכנה.

 

ככל שגבר מרגיש יותר אפס בבית, כך הצורך לשחק אותה גבר בחוץ הולך וגדל ואז מתחילות השטויות. מהמקום הזה יוצאים למלחמות מיותרות, מנסים להשפיל את "ציפורה", לעשות דילים עם נפוליונצקים קטנים שפעם היו דרגות, מבזבזים אנרגיה על ענייני אגו במקום מהות ונורא רוצים להיות אהובים על יד כולם. ואז לכולם אומרים מה שצריכים להגיד כדי להישאר אהובים.

 

אז אולי כדאי להניח לשרה ולעליהום סביבה ולהפנות אצבע מאשימה כלפי ביבי ולאמר לו קח אחריות קודם כל על הנעשה בביתך, תהיה קודם כל גבר בממלכתך הקטנה, ואז תבואו אליה ותבקש מאיתנו שנאמין בך. זה לא יקרה לפני שהאישה שלך תאמין גם היא בך. אם זו לא שרה, אז תחליף אותה - למענה, למענך, למען ילדייך ולמעננו.