מס' צפיות - 559
דירוג ממוצע -
ממשלת קדימה - סיכום ואלטרנטיבות
הישגים מול כישלונות, חומר למחשבה - 50 יום לפני הבחירות.
מאת: י. פטיש 22/12/08 (14:27)

בחירות 2009 הן שוב בחירות מוקדמות. שיטת הממשל הישראלית הכושלת לא הפתיעה גם הפעם: ממשלת קדימה בראשות אהוד אולמרט הולכת הביתה מבלי להחזיק מעמד אפילו מחצית מאורך הכהונה הקבוע בחוק. מפלגת 'קדימה' - מפלגה שהחלה בגניבת קולות, אבל הפכה למפלגת שלטון לגיטימית בבחירות 2006 - מתמודדת שוב.

 

התנהלות מול החיזבאללה

 

1. מלחמת לבנון השניה. עצם ההחלטה לצאת למלחמה במקום ברירת המחדל של הבלגה או פעולה קוסמטית חסרת משמעות היתה החלטה אמיצה וחשובה מאוד לעתיד ישראל. האוייב מצפון קיבל תזכורת לכח האש של צה"ל. אומנם במהלך המלחמה נעשו שגיאות קשות, כולל של הדרג המדיני (אחת העקרוניות שבהן היא הימנעות מהפצצת שטיח בעיר בעלבק - בירת החיזבאללה). מעבר לשגיאות בניהול המלחמה עצמה, ה"הישג" המדיני שממשלת ישראל קיבלה אחריה היה פספוס עצום. ישראל יכלה להשיג במלחמה הזאת את המטרה שאולמרט הציב בראשיתה: מחיקת החיזבאללה. לסיכום, ההישג נמוך משמעותית ממה שיכול היה להיות, אבל הוא בהחלט הישג. מינוי ועדת חקירה פומבית היה שגיאה תעמולתית קשה שכירסמה בהישג.

 

2. עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה. עצם קיום מהלך של חילופי שבויים היה, כמובן, נכון והגיוני - אבל הביצוע היה אחת השגיאות החמורות של הממשלה בתחום הזה. מקובל בעולם להחליף, לאחר מלחמה, את כל השבויים - החיים והמתים - בין הצדדים הלוחמים. בידי צה"ל היה מס' מסויים של אנשי חיזבאללה שנשבו במלחמה, חלקם חיים. ישראל היתה צריכה להעמיד דרישה חדה וברורה: מסירת מידע על שבויים חייבת להיות הדדית; חילופי השבויים לא יוכלו לכלול פושעים מורשעים - בטח ובטח אם ביצעו את מעשיהם ללא כל קשר לחיזבאללה, ואפילו עוד לפני הקמתו (ע"ע קונטר)! ממשלת ישראל הוכיחה לאוייב שוב שאין לנו פרופורציה ביחס לגופות, ואנו מוכנים לשלם כל מחיר תמורתן.

 

התנהלות מול החמא"ס

 

כאן הכישלון של הממשלה הוא חד וברור. רצועת עזה היא מדינה דה-פקטו: יש שם ממשלה מתפקדת בעלת שליטה בפועל בשטח ואוכלוסיה מוגדרים ובעלת מנגנוני בטחון לובשי מדים. מדינה זו היא מדינת אוייב ביחס אלינו. גם אם השקט בגבול החדש היה נשמר, אין לנו כל חובות כלפיה (האם אנו מספקים משהו לסוריה?). העובדה שכיום מדינת ישראל ממשיכה לספק לעזה חשמל, מים, דלק וכו'... היא שגיאה מדינית חמורה. כיוון שמדינה זו גם מנהלת נגדנו מלחמה נייחת, הדבר כבר הופך למזוכיזם ממש.

 

התגובה השואפת לאפס לירי הארטילרי מעזה משדרת חולשה עמוקה ומוחקת, לאט אבל בטוח, את ההרתעה שנוצרה בגבול הצפוני. ההגיון צריך להיות פשוט: מדינת עזה פתחה נגדנו במלחמה. במהלך מלחמה זו, כוחותיה יורים במכוון ובאופן קבוע על מטרות אזרחיות מובהקות. אין שום סיבה הגיונית שלא נגיב בהתאם! חיל התותחנים הוא המתאים ביותר לכך. אין כל הגיון בציד-משגרים יקר ולא יעיל. כדאי הרבה יותר לגרום לצד השני הרס ואבידות שלא יוכל לעמוד בהן. כמובן, קיימת גם האופציה של מעבר ממלחמה נייחת למלחמה כוללת, אבל עדיף לנו לא לעשות זאת. מעבר לאבידות הצבאיות המיותרות שנספוג במלחמה כזו, נאבד הישג מדיני אדיר: פיצול הרש"פ לשני חלקים עויינים זה לזה ויצירת ה"דחליל". מדינת עזה יכולה (וצריכה) לשמש "דחליל" מפחיד לאוכלוסיית יו"ש הערבית כדוגמה למה מובילה עצמאות "פלסטינית".

 

התנהלות מול איראן

 

האיום האסטרטגי מצד איראן החמיר משמעותית בתקופת שלטון ממשלת קדימה. אומנם לאיראן אין עדיין נשק גרעיני, אבל נראה שכבר אין לנו יכולת עצמאית לפעול צבאית בנושא. לפני שנים ספורות זה עדיין היה מעשי. אין לי מידע מדוייק עד איזה שלב עוד היה אפשר (ולעניינינו, האם השלב הזה היה לפני או אחרי הקמת קדימה), ומכאן שלא יהיה זה הוגן מבחינתי להאשים דווקא את הממשלה הזאת בפספוס ההזדמנות האחרונה. בכל מקרה, הדיבורים הפומביים בנושא מצד גורמים רישמיים רק החמירו את הבעיה: מצד אחד, ההנהגה האיראנית החלה לחשוש מפעולה והתכוננה לכך צבאית; מצד שני, הדיבורים הנ"ל העלו (כאשר השיא נרשם בקיץ האחרון)את מחיר הנפט בעולם - דבר המסייע לכלכלה האיראנית, וכתוצאה מכך גם להתעצמותה הצבאית.

 

התנהלות מול סוריה

 

1. הפצצת הכור הנבנה בסוריה היתה החלטה אמיצה וחשובה מאוד לבטחון ישראל. ממשלת ישראל הוכיחה שהיא נאמנה לקו ההיסטורי מימי בגין: לא יהיה נשק גרעיני לאף מדינה ערבית. חד וחלק. אומנם סביר להניח שכמעט כל ממשלה ישראלית היתה נוהגת כך מול סוריה, אבל עדיין ראוי לציין זאת כהישג.

 

2. המו"מ המדיני המתנהל כיום הוא שגיאה מדינית חמורה לפחות כי הוא מתנהל על בסיס הנוסחה של "שטחים תמורת שלום". מדובר בנוסחה מגוחכת לחלוטין שאינה מקובלת בעולם. מדינות לא מוותרות על שטח מהותי מרצון. קיימים שני מקרים בהם נחתמים הסכמים תמורת שטחים: המקרה הראשון הוא הסכם כניעה בזמן מלחמה, במצב בו אחד הצדדים אינו מסוגל להמשיך ולהילחם; המצב השני הוא הסכם כניעה ללא מלחמה, כאשר הצד המוותר יודע, מתוקף חולשתו הצבאית, שיאבד יותר במלחמה. המצב בינינו לבין שכנינו, למרבה המזל, אינו כזה. בשנת 1967 התנהלה מלחמה. בסופה נחתם הסכם, ובו נקבעו קווים חדשים. לא רלוונטי, לצורך העניין, למה ההנהגה הסורית דאז לא התעקשה (או לא היתה מסוגלת) להמשיך את המלחמה ולשחרר את השטח. העובדה פשוטה: נחתם הסכם כניעה.

 

המלחמה של 1973 הובילה למסמך חדש, ושוב, רמת הגולן נשארה בו ישראלית. אסד מוזמן להאשים את קודמיו בתפקיד בחוסר היכולת הצבאית של ארצו בעבר. העובדה כי אין הוא מנסה, אפילו כתגובה לפעולה צבאית ישראלית בשטחו - שיכלה לשמש כעילה מוצדקת - להחזיר את רמת הגולן בכוח רק מלמדת על הבנתו את יחסי הכוחות. אם רצונו בשלום, הוא יכול לקחת כדוגמה את יחסיהם של מדינות רבות בעולם שהגבול ביניהן השתנה במלחמות - וכיום הן מנהלות יחסים תקינים לחלוטין (רוסיה-גרמניה; ארה"ב-מכסיקו; פרגוואי-ארגנטינה וברזיל...). להבהרה, חשוב לציין שאין כל בעיה עם תיקון גבולות: ז"א הזזת הגבול לשני הכיוונים למרחק של כמה מאות מטרים עד קילומטרים ספורים לצורך נוחות התושבים החיים משני צידי הגבול ולהקלת השמירה עליו. הבעיה העקרונית היא בויתור על שטח משמעותי ובאופן חד-צדדי.

 

מעבר לנקודה העקרונית, רמת הגולן היא שטח בעל חשיבות אסטרטגית גדולה, המיושב ע"י עשרות אלפי אזרחים ישראלים (חלקם ילידי המקום!). עמדת קדימה בנושא זה היא אחת הסיבות החשובות למה מפלגת קדימה לא תקבל, בשום אופן, את קולי בבחירות.

 

התנהלות מול הרש"פ

 

הניסיונות של ממשלת קדימה לנהל מו"מ מדיני עם ההנהגה הבלתי רלוונטית של הרש"פ היו ונשארו מגוחכים. מדובר בבעיה הראשית במקום נסיונות לחיזוק שלטון פת"ח הרקוב והמתפורר, נכון היה ללכת לפירוק הרש"פ כיחידה פוליטית והכרה רישמית בכישלון תהליך אוסלו וגרורותיו. הרעיון של כיבוש רצועת עזה ע"י צה"ל במטרה להעביר את השטח, לאחר ניקויו מחמא"ס, חזרה לידי שלטון הרש"פ הוא המשך ישיר לקו המחשבה התולה תקוות בפת"ח. הגיע הזמן להתעורר: פת"ח הוא ארגון הטרור ה"פלסטיני" הותיק ביותר. כיום, במצב חלש ומפורר, מנהיגיו נתלים בישראל כקרש הצלה אישי - באותו זמן שאנשי פת"ח בעזה משתתפים בירי לשטח ישראל. עדיף להמליץ להם לבקש מקלט מדיני בתוניס.

 

עמדת קדימה בתחום זה היא המזיקה ביותר מכל התחומים, והיא הסיבה הראשונה למה מפלגת קדימה לא תקבל , בשום אופן, את קולי בבחירות.

 

התנהלות כלכלית

 

ממשלת קדימה אומנם המשיכה את הקו הכלכלי של הורדת מיסים הדרגתית (שהחל נתניהו כשר אוצר), וגילתה עמידות לא רעה לסחטנות של ש"ס - מה שתרם לירידה עקבית באבטלה - אבל תגובתה למשבר הכלכלי העולמי לא היתה מהירה ולא עסקה בעיקר. כאשר החלו סימני המשבר הראשונים, צריך היה, באופן דחוף, להוריד משמעותית את המיסים הפנימיים (מס חברות, מע"מ, מס הכנסה...) כדי להמריץ את הכלכלה.

 

התנהלות בתחום הגברת המשילות

 

המינוי המוצלח ביותר בממשלת קדימה הוא שר המשפטים פרידמן. מדובר במשפטן מבריק, המבין שבית המשפט העליון בישראל הוא מוסד בעייתי המפריע ליכולת הממשלה למשול באמצעות כפיית דעותיה הפוליטיות של אליטה משפטנית מצומצמת וסגורה, ולכן יש להגדיר במפורש את סמכויותיו ולשנות את שיטת המינוי לתוכו. אומנם זהו לא המכשול העיקרי (השיטה כולה - החל משיטת הקואליציה, ועד אחוז החסימה הנמוך אינה מאפשרת משילות סבירה), אבל עצם הרמת הכפפה לטיפול בנושא המשילות חשובה ביותר. אומנם ממשלת קדימה לא הספיקה לבצע את השינוי הנדרש, בין השאר כתוצאה מחשד ציבורי סביר בהקשר האינטרס האישי של רוה"מ וכמה משריו, הנגועים בשחיתות, להחליש את המערכת המשפטית. רק ממשלה נקיה משחיתות תוכל לסיים את המהלך ולהמשיך למהלכים הבאים בשינוי שיטת הממשל.

 

מכל הנ"ל אפשר להסיק: אומנם לא מדובר בכישלון מוחלט בכל התחומים (מה שבהחלט ניתן היה לומר על ממשלת העבודה בראשות ברק, שגם נפלה מהר יותר), אבל מפלגת קדימה לא ראויה להמשיך לנהל את מדינת ישראל.

 

אז מי כן ראוי?

 

1. הליכוד. סביר להניח שזאת תהיה מפלגת השלטון הבאה של ישראל. נתניהו, העומד בראשה, הוא אדם מוכשר. הוא הצטיין בתפקידים שונים - משגריר באו"ם ועד לשר חוץ ושר אוצר. אבל הוא לא הצליח כרוה"מ - הוא נכנע ללחץ האמריקני לויתורים מול הרש"פ, וגם ללחץ הקואליציוני מצד ש"ס; הוא גם לא הצליח לנהל את הנבחרת שלו בממשלה ובכנסת. רבים ממועמדי מפלגת הליכוד לכנסת (ארדן, שטייניץ, בגין...) הם אנשים ראויים. אבל מה יקרה לממשלת ליכוד תחת לחץ קואליציוני מצד אחד, ולחץ אמריקני מצד שני? בשיטת הממשל הישראלית, מדובר בשאלה קשה.

 

2. ישראל ביתנו. מפלגה זו לא תהיה מפלגת השלטון (לפחות לא מבחירות 2009), אבל היא יכולה להיות מרכיב חשוב בקואליציה. מדובר במפלגה חילונית במובהק, בעלת עמדות ברורות בנושאי בטחון ושינוי שיטת הממשל, ומנהיג שהוכח כבלתי לחיץ (ליברמן). אומנם תחילתה של מפלגה זו כמפלגה של מגזר אחד, אבל כיום מדובר במפלגה כלל ישראלית לכל דבר. לאחר הצטרפות לנדאו -איש ליכוד ותיק וראוי - למפלגה יש סיכוי טוב להפוך לשלישית בגודלה.

 

3. התקווה. מפלגה זו לא תהיה מפלגת השלטון (לפחות לא מבחירות 2009), אבל היא יכולה להיות מרכיב משלים בקואליציה. לאחר האיחוד עם מולדת, מדובר במפלגה שבהחלט צריכה לעבור משמעותית את אחוז החסימה. מדובר במפלגה לא דתית, בעלת מצע מדיני חד וברור, ומנהיג ראוי (פרופ' אלדד).

 

אז באיזו מהאופציות הנ"ל לבחור? אין תשובה חד-משמעית. גם אני מתלבט.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 3 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
תיקון שגיאה בכתבה
י. פטיש 24.12.08 (19:52)
2.
תוקן ל"ת
צוות האתר 25.12.08 (02:41)
3.
פטישמן כל הכבוד על הניתוח
murzik 27.12.08 (00:51)