הצגה מעניינת בביצוע מצוין של אסנת פישמן, של מיקי פלג-רוטשטיין ושל רינת מטטוב. היות שהמערכה השנייה סבלה מהיעדר התפתחות קצבית, הסה"כ, לדעתי, היה פחות מוצלח.
"משוגעת" הוא מחזה ישראלי חדש פרי עטה של יעל רונן, שגם ביימה את ההצגה שהועלתה לראשונה לפני כשלושה חודשים בתיאטרון הבימה. ההצגה היא תוצאה של עבודת סדנה במהלכה נכתב המחזה במשותף עם צוות השחקנים והשחקניות. המחזה מתאר את סיפורן של ארבע מאושפזות צעירות במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי.
איה (הילה פלדמן) היא מאושפזת "טרייה", אשר אימה, אדית (טטניאנה קנליס-אולייר), מתנגדת לאשפוז ומתכחשת לניסיון התאבדותה של איה. בבית החולים נרקמת ידידות עמוקה בינה לבין שלוש שותפותיה לחדר : טומי (אסנת פישמן) שהגיעה מבית אלים ונמצאת שש שנים במחלקה, יאנה (רינת מטטוב) שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית ובטוחה שביטחון כל יהודי העולם מונח על כתפיה, וויויאן בעלת הנפש המרוסקת והזיכרון החמקמק אשר מתגעגעת לאימה וזוכרת רק מעט מעברה. דרך עיניה של איה הקה מתוודע למתרחש במחלקה, ובין השאר לקשר המורכב בין החולות לבין הפסיכיאטרית הראשית (אורנה רוטברג) וליחסי האהבה-שנאה עם הצוות הרפואי. אחת ממטרות המחזה היא לספק הצצה אינטימית אל תוך עולם הנפש ואל הגבול הדק המפריד בין אלה המוגדרים כבריאים לאלה שכאבם מוגדר כמחלה.
המחזאית יעל רונן הצליחה לעצב ארבע דמויות שונות מאוד אחת מהשנייה, ולכל אחת מהן סיפור חיים מרתק. בכך בהחלט מתאפשרת הצצה לעולם הנפש והתוודעות למספר הפרעות נפשיות. עם זאת, לדעתי המערכה השנייה של המחזה הייתה ארוכה מדיי עם מספר תמונות שלא תרמו למכלול כולו, ובשלב כלשהו אבד העניין, אשר דווקא גבר לאורך כל המערכה הראשונה.
כאמור, המחזה מתאר את המתרחש במחלקה דרך עיניה של איה, כך שזוהי הצגה בתוך הצגה. איה מספרת לקהל באולם את החוויות כצופה מבחוץ לאחר ששוחררה מבית החולים. הבימוי של יעל רונן היה טוב מאוד, והרעיון של העברת הסיפור דרך עיניה של איה הוא בהחלט טוב, והוסיף מימד קומי, אישי ואינטימי למחזה. ניכר כי קדמה למחזה ולהצגה עבודת תחקיר מעמיקה הן ע"י המחזאית וכן אני משער כי הייתה עבודה מקדימה של השחקניות, מה גם שניכרת הדרכה טובה מאוד שקיבלו השחקניות ע"י הבימאית.
התפאורה שעוצבה ע"י ענת שטרנשוס נראית פשוטה לכאורה, קירותיו הלבנים של בית החולים הפסיכיאטרי. יחד עם זאת, תוך כדי ההצגה מתגלה המודולריות של התפאורה : הכיסאות נשלפים מהקירות, הארונות נפתחים, המיטות נמשכות החוצה ועוד. השינויים דינמיים וקצביים מחד, אך מאידך נשמרת המסגרת של הקירות הסוגרים את הבמה מצדדיה ומאחור, ובכך בעיני העיצוב ייחודי ואף מבריק.
התלבושות שעוצבו ע"י אורן דר התאימו לכל אחת ואחת מהדמויות, אם כי אין מדובר כאן בתלבושות מרהיבות, אלא כאלו שבהחלט התאימו למחזה. המוסיקה של אריק אביגדור לטעמי הלמה מאוד את המחזה והוסיפה אלמנטים של מתח ושל עניין. התאורה שעוצבה ע"י מאיר אלון יצרה הבדלים ברורים לעין בין ההווה בו איה מספרת את סיפורה לבין העבר שבו מתרחש הסיפור עצמו.
הילה פלדמן בתפקיד איה לדעתי לא הייתה טובה מספיק כדי להחזיק את התפקיד הראשי בהצגה. בעיני הילה היא שחקנית טובה מאוד בטלוויזיה ("משמורת"), אולם בתיאטרון אני מוצא אותה חלשה יותר. היא לא גרמה לי להתרגש, מה גם שכאשר היא חולקת את הסיפור עם הקהל, המשחק היה מעושה ולא אמין. לזכותה של הילה יאמר שעל אף ששברה את הרגל לפני מספר ימים, לא ויתרה על השתתפותה בהצגה וגילמה את הדמות עם קביים.
אסנת פישמן בתפקיד טומי הייתה מצוינת, היא הייתה מלאת אנרגיה ועיצבה דמות אמינה ומרתקת. בהשוואה לתפקידים אחרים שביצעה בתיאטרון זהו תפקיד שונה בתכלית, והיא הפיקה מיכולותיה הדרמטיות ומיכולותיה הקומיות את המיטב.
מיקי פלג-רוטשטיין בתפקיד ויויאן הייתה גם היא מעולה. היא גם עיצבה דמות אמינה ביותר והצליחה לרגש אותי בהפכפכותה ובסבל ובכאב הפנימי שניכר בעיניה ובהתנהגותה.
רינת מטטוב בתפקיד יאנה הייתה נפלאה. גם כאשר לא אמרה מילה, הצליחה לומר הכל בעיניה. היא הוסיפה מימד קומי ייחודי להצגה ואותי היא שכנעה מאוד בגילום דמותה של הסכיזופרנית הפרנואידית, אשר חייבת לשוחח בהקדם עם פוטין וחרדה לחשיפתה.
טטיאנה קנליס- אולייר בתפקיד אימה של איה הייתה טובה מאוד וכך גם תומר בן דוד בתפקיד גיא, המתמחה במחלקה. אורנה רוטברג בתפקיד הפסיכיאטרית הראשית לטעמי לא הייתה מספיק משכנעת וכך גם מיכאל כורש בתפקיד בני.
שורה תחתונה : הצגה מעניינת בביצוע מצוין של אסנת פישמן, של מיקי פלג-רוטשטיין ושל רינת מטטוב. היות שהמערכה השנייה סבלה מהיעדר התפתחות קצבית, הסה"כ, לדעתי, היה פחות מוצלח.
