לאחרונה נדמה כאילו היצירה המקורית- הדרמה הישראלית בטלוויזיה בישראל זוכה לעדנה ומוסיפה ומגיעה לשיאים חדשים של כמות ושל איכות, של חדשנות ושל חתרנות.

קשה להחמיץ את סדרות הדרמה הישראליות שמשודרות בערוצים המסחריים, בלוויין ובכבלים. אפילו בחברת הלוויין יס יצרו במיוחד פרסומת לערוץ הסדרות, "יס סטארס ישראלי", שקורא לאחמדיניג'ד לחדול מהאיומים להשמדת המדינה בגלל סדרות דרמה ישראליות חדשות שמשודרות ושיעלו בקרוב בערוץ.

בין סדרות הדרמה הישראליות שעלו בחודשים האחרונים (חלקן כבר הסתיימו, אך ניתן לאתר אותן גם בv.o.d ובפורטלי אינטרנט כמו "ואללה") ישנן סדרות מצחיקות, קודרות, חתרניות וחדשניות, כשהמכנה המשותף לכולן הוא החיפוש המתמיד שמתקיים כבר לא מעט שנים בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי - החיפוש של זוגיות מוצלחת והעיסוק במשפחתיות.

הסדרות האחרונות שעליהן אני מדבר הן סדרות כמו "רמזור" (ערוץ 2, קשת), "חמישה גברים וחתונה" (ערוץ 10), "על קצות האצבעות" (ערוץ 2, קשת), "אבידות ומציאות" (ערוץ 2, רשת), "כוונות טובות" (ערוץ 2, רשת), "מתי נתנשק" (ערוץ 10), "להוציא את הכלב" (ערוץ 3, הוט), "תעשה לי ילד" (ערוץ 3, הוט), "מסכים" (יס) והסדרות החדשות שיעלו לשידור בקרוב כמו "לאהוב את אנה" (ערוץ 10), שנראית, לפחות על פי הפרומואים, כסדרה מבטיחה. גם ב"יס" כבר מכינים אותנו לשתי סדרות ישראליות חדשות שיעלו בקרוב, "חקירה פנימית" ו- "סורגים".  

חתרנות וחדשנות בסדרות הישראליות

כדי להצליח, כדי להשיג רייטינג, כדי להיות מקוריים ושונים משאר הסדרות, החתרנות והחדשנות הן הדרכים העיקריות לכך. אלו הן דרכים חשובות שמקדמות ומפתחות את הסוגה הכי פופולארית וכמעט יחידה בחברה הישראלית, הדרמה. 

החתרנות והחדשנות בסדרות הדרמה הישראליות קיימות בשתי רמות: ברמת התכנים - הנרטיב והייצוג, וברמה המבנית - שילוב של ז'אנרים.

ברמת התכנים שתי סדרות מעולות, שבמקרה או לא במקרה שודרו בהוט (כבלים), הסבו את תשומת ליבי כי ישנו ניסיון מתמיד לשבור גבולות של ייצוגיים ושל טיפול בנושאים שבד"כ מהווים טאבו חברתי.

הסדרות "להוציא את הכלב" ו- "תעשה לי ילד" מטפלות בנושאים חדשים-ישנים בצורה ישירה, בנושאים שמהם מתעלמים, כשבדרכם המיוחדת והיצירתית הם שוברים טאבואים חברתיים.

הסדרה "להוציא את הכלב" עוסקת בנושא המונוגמיה ושברה. בטיפול בנושא זה היא לא מתביישת להציג פנים שונות של זוגיות- בסדרה מוצגים כמה סיפורים שכל אחד מהם מטופל בצורה ישירה, בלי פילטרים ותירוצים, בלי צנזורה וייפוי של המציאות. הן הסיפורים והן הוויזואליה הם בוטים וישירים - סקס בין תלמיד ומורתו, אורגיות, מכות ומריבות קולניות, שנאה ואהבה שמתערבבים, בגידות והתמודדויות שונות עימן. בקיצור, המציאות הכי קיצונית שמוצגת מול הפנים.

להוציא את הכלב

בסדרה מוצג סיפורם של זוג מבוגרים שעוסק בבגידה של הגבר במשפחה ובהשלכותיה על חיי הזוגיות שלהם בדרך ריאליסטית כל כך שהם בוחרים לטפל בבעיה, שלא בהכרח נגמרת לטובה, לפחות לא על פי הגישה המסורתית שדורשת את איחוד המשפחה, ויהי מה.

ישנו סיפור נוסף על זוגיות לא בריאה בין בחורה צעירה וגבר נשוי, שלא ברור לאן היא תוביל, אבל טוב לא נראה שיצא מהיחסים ביניהם. ישנו סיפור על זוג נוסף שחוו בגידה מצד האישה ועל ניסיונות ההתמודדות המוזרים שמעוררים חמלה וגם רוגז ובחילה של בעלה. ישנו סיפור אהבה בין בחור צעיר לאישה מבוגרת- בין תלמיד למורתו, שמוצג כטרגדיה, שנובעת מהערכים החברתיים, אשר מושמים בסימן שאלה האם הם נכונים וראויים.

אך בסיפור זה שבין הנער למורה נראה כי הגבולות עדיין לא נפרצו כולן, אלא אפילו ניצוץ של שמרנות בצבץ ממנו. למעשה, מדובר על נושא של פדופיליה, אך הוא לא היה מספיק בוטה ולא נסגר בצורה ברורה. אכן היו סצינות ערום ועלה הרעיון כי ישנו צורך לערער על הנורמות המקובלות, אך אם היה המצב הפוך, אם היו מוצגים יחסים שבין תלמידה למורה מבוגר (אולי גם שמן ומכוער) החתרנות של הסדרה הייתה מקבלת עוד נקודות לטובתה.  

סדרה נוספת, שלא מזמן הסתיימה, היא "תעשה לי ילד". בסדרה מעולה זו הלכו הלאה עם נושא הזוגיות והאהבה בקרב צעירים למחוזות שבהם כמעט ולא טיפלו בישראל - הפעם מדובר על תרבות הרוק בישראל. בסדרה זו הוצגו גם נושאים נוספים שקשורים כמו סמים, סקס ומועדונים חשוכים וגם נשברו לא מעט טאבואים.

גם בסדרה זו לא הוטלה שם צנזורה והכל בה מוצג לראווה: עירום, אורגיות, סקס בחצרות בתים ובשירותי מועדונים, הסנפת סמים ונוזלי גוף למיניהם.

אך החשוב יותר בחדשנות שלה, מלבד הנושא, הוא הגיבורים. הפעם לא מדובר על אנשים יפים, כמו שאנו מכירים ולהם מצפים בכל סדרה ישראלית (שמשלבת בה את אותו קורפוס של שחקנים), אלא דווקא בחרו לשים במרכז הסדרה בחורה שאינה, בלשון המעטה, מלכת יופי ולצידה "כוכב רוק" עולה שגם הוא בחור לא ממש דוגמן, אלא הוא שמן, קירח, לא נעים ולא נחמד, אגואיסט לא קטן. בקיצור, הכי אנטי גיבור שאפשר.

במרכז הסדרה נמצאים רם, הסולן ויוצר מרכזי של להקת רוק שנמצאת בתחילת דרכה (גל תורן, שבמציאות הוא הסולן של הלהקה "מרסדס בנד"). הוא מוכשר וכריזמטי, אבל האופי שלו הוא נורא. לצידו נמצאת אסנת, עיתונאית צעירה שמתכננת חיים בורגניים כעיתונאית מוערכת. היא  פוגשת את רם במקרה, עוזרת לו לחזור לביתו (לאחר שמצא עצמו מרוח בקיא שלו בפינת רחוב). היא רואה בו מקרה מעניין ומושך. במערכת היחסים ביניהם היא נחושה לעשות את מה שאף אחת לפניה לא הצליחה - ללמד אותו לאהוב ולהיות נאמן, לדחוף אותו קדימה ולעזור לו ליצור. היא תהיה האימא, האישה, העוזרת האישית והמעריצה מספר אחת שלו. היא מתמכרת לרם ממש כמו לסם הרסני והופכת תרתי משמע לנרקומנית. הוא מנתק אותה מהחיים שלה ומהחברים שלה. הוא מבטיח לה הכול, סוגד לה ומעריץ אותה, צועק, מאיים, מרביץ, מבקש סליחה, בוכה, מתרסק, ונותן לה לממן אותו ולהרגיע אותו.

ואם בוחנים את התכנים והויזואליה ברמה הסמויה, אנו מגלים כי הסדרה למעשה שוברת טאבו חברתי נוסף: היא מציגה את מערכת היחסים בין הגיבור לגיבורה כמערכת יחסים שבין אם לבנה. כלומר ישנו עיסוק בגילוי עריות.

רם לאורך כל הסדרה ועם כל בחורה רואה בהן דבר אחד- אימא, זו שחסרה לו כל כך (הוא מזכיר לא פעם כי הוא יתום). הוא קורא לכל בחורה שעימה שכב "מאמא". הוא נותן לבנות זוגו לטפל בו כמו ילד מסכן שזקוק לחום אימו. השיא של אותו נושא הוא כשרם מתעניין בחברה של אסנת, לאחר שהוא שמע שהיא אם לילדים. הוא מבקש לינוק ממנה והופך אובססיבי כלפיה, עד שגם תורה יגיע והיא תהיה עבורו אם חלופית, שעימה הוא שוכב.

ולעומת החדשנות וחתרנות ברמה התימטית, סדרת דרמה ישראלית נוספת ביקשה לחדש ברמה המבנית:

"על קצות האצבעות" ניסתה לחדש ולשכלל את הסוגה הדרמטית ברמה המבנית על ידי שילוב של ז'אנר נוסף לז'אנר הדרמה, דבר שמעטים ניסו והשתמשו בו במקרה הישראלי - מדובר על ז'אנר סרטי פילם נואר.

סרטי פילם נואר הם סרטי הבלשים (שהחלו באמצע שנות הארבעים באמריקה ועדיין נוכחים בכל מיני וריאציות בסרטי קולנוע שונים), שמספרים מנקודת מבטם איך הסתבכו בפרשייה שאותה חקרו בעצמם. בסרטים אלה נוכחות גם נשים כוחניות, הפאם פאטל המיניות, המאיימות על הגברים ומסבכות אותם בפרשיות פשע שונות. הם מאופיינים בסיפורי מסע מעגליים בחשיכה (נפשית וויזואלית).

גם בתיאור הסדרה, כפי שמציגים אותו באתר הסדרה, מרומזת האפילה שנוספה לז'אנר הדרמה:

"הסדרה מגוללת סיפור אהבה אפל בין רקדנית בלט (דנה עדיני) שנפגעת בתאונת דרכים ועורך הדין הצעיר (מיכאל אלוני) שפגע בה וברח. עורך הדין מוצא את עצמו נמשך אל הבית המשונה בו מתגוררת הרקדנית עם אמה הנוירוטית והשאפתנית (תחיה דנון) ועם אחותה החורגת -  דוגמנית בתחילת דרכה (אנה זאקין). בתהליך ההתקרבות בין השניים  נחשפים בהדרגה סודות  מן העבר וקשרים משפחתיים מורכבים".

אך הניסוי הזה כנראה נחל כישלון מבחינת הצופים הישראלים והסדרה, או לפחות הפרומואים שמציגים אותה, יצרו תפנית.

כעת נזנח הפן החדשני המבני לטובת הפן התוכני - הייתה הפסקה של כמה שבועות בשידורים, ולפתע החלו לשווק אותה בטלוויזיה בשיטה הכי מוכרת ומוכרת - במין ומיניות שנוכחת בה. הפרומואים הכריזו כי ישנה אחות אחת מפתה ולה אחות נוספת לא פחות מינית ממנה. כלומר שינו את האריזה ומבקשים מאיתנו, הצופים, להתמקד במיניות שנוכחת בסדרה.

זוגיות ומשפחתיות

העיסוק בנושא המשפחה והזוגיות ממשיך כבר תקופה ארוכה בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי, כשלמעשה הוא בעצם תמיד היה נוכח, אך בצורה שונה. אם בעבר הוא נתפש כחלק מהחברה הקולקטיבית הישראלית, בשנים האחרונות הוא קיבל תפנית והפך להיות חלק מסיפור אינדיבידואלי של התמודדות הבודדים עם נושא זה של המשפחה ושל הזוגיות הראויה. הגיבורים בסדרות אלה מחפשים מצד אחד תמיכה ואחיזה בצורת זוגיות ומשפחה, אך נתקלים בצד השני של רצונם, ברצונם לעשות את מה שיהיה טוב להם עצמם. במתח הזה שבין הפרט למשפחה עוסקות הסדרות בצורות שונות.

זה לא מפליא למצוא את הנושא הזה בסדרות הדרמה הישראליות. החברה הישראלית היא חברה שבראש ובראשונה משפחתית. ערך זה הוא מקודש בה. אולם סדרות הדרמה הישראליות צריכות לעשות משהו נוסף עימו, למצוא איזה פן מיוחד ושונה בו. אז אם אסקור מאוד בקצרה את הסדרות האחרונות שנראו על המסך נגלה כי ישנו מהלך שנע בין ניכור, משבר וטראגיות במסע של חיפוש עצמי לבין שימוש בהומור והפיכתו לנושא מבדר.

בחלק המבדר הסדרה "רמזור", שמוגדרת כדרמה-קומית, היא זו שמציגה מצבים קומיים של כמה גברים שנמצאים במערכות יחסים או בתקופתה של המשפחה הצעירה, זו שמלווה בילדים קטנים. המצבים נעים בין הפרט, שרוצה לעשות ככל העול על רוחו, לבין האילוצים שקיימים ביחסים זוגיים ומשפחתיים.

סדרות דרמה נוספות פונות לצד ההפוך של המשוואה- להצגת המשברים והבעיות השונות, כשהניכור והבדידות ניכרים בהם. האווירה של קודרות נוכחת בהן והפאסיביות של הגברים היא עיקרית ומורגשת בהן. כך הדבר קיים בסדרות כמו "אבידות ומציאות", שהיא כל כך קודרת, ברמה שממש מכניסה לדיכאון כמה רע יכול להיות ו-"חמישה גברים וחתונה", שהסתיימה בסיום די שמרני, נבואי משהו - בדרישה להתעורר מהמצב החברתי הזה של פאסיביות, של נגררות, שיוביל רק לרע, ולעשות מעשה. להיות חזקים וללכת על פי מוסכמות החברה. גם "מתי נתנשק" מתאימה לאותה תמה של ניכור, בדידות וטראגיות, שהיית נוכחת לכל אורכה (למרות סיומה השמח והמאושר).

לבלוג של טי-וי ישראל