מס' צפיות - 1012
דירוג ממוצע -
מי מפחד מתיאטרון בדימונה
לרגל העלאת קומדיה מקורית "פיפטי.פיפטי,פיפטי" בדימונה
מאת: מובי דיק 07/07/20 (13:03)

      במשך שנים  באר שבע היתה הגבול  ממנה לא ירדו  במאים ושחקנים להציג ולהביא לתושבים   הדרומיים  ניחוח תרבותי  מהסוג של  תיאטרון על כל גווניו.

    הדרום היווה יותר רקע לסרטים דוקומנטריים או נוף שקרץ לצלמים. אולם מתחת לעשיה  המועטה רחשו תמיד גחלים שבערו בלב במאים וכותבים  שראו בירידה  דרומה  מעשה  ציוני נטו, לוח חלק לרעיונות  כתיבה והוצאתם לאור   על קרשי הבמה ואולי להיותם רחוקים מזרקורי הביקורת.

    ב-2009 ירד אוהד קנולר עם משפחתו להתגורר בדימונה ולהקים את "תיאטרון דימונה".

   לפני כשנתיים  דן ודנה יצחקי, הקימו את "תיאטרון אלעד" ע"ש  רס"ל  אלעד דן  יליד קיבוץ אילות ליד אילת שנפל במלחמת

לבנון השניה. אחרי הפקת  4 הצגות החליטו ליצור קבוצה יוצרת. פנו לשי פיטובסקי,יוצר פורה בתיאטרון הישראלי,שירד עם משפחתו וצוות שחקנים להתגורר בדרום.. את התיאטרון  והעשיה  שבו מלווים אמנותית  עודד קוטלר, איציק ויינגרטן ואילן  רונן.

  היום ישנם   חולמים חדשים שמרעננים את הבמה בהצגת קומדיה מקורית בשם "פיפטי,פיפטי,פיפטי" עגה דרומית  או בדיחה 

המוכרת היטב בפריפריה. הטקסט נכתב ע"י נעמה שפירא וקובי יילוז. היא דרמטורגית ושחקנית טלויזיה וקולנוע שעזבה את

תל אביב וגרה כיום בדימונה. קובי יילוז נולד  וחי בעיר, כמו"כ גם השחקנים הבאים מרקע של  העיר. אליהם הצטרף ישראל קטורזה שמביא למחזה את  זכרונות ילדותו באשדוד.

    נתן דטנר הבמאי  של המחזה :"פיפטי,פיפטי,פיפטי" ממשיכה  את האג'נדה  החברתית של תיאטרון דימונה שטוענת כי יצירה אמורה להיוולד במקום מושבו של התיאטרון ומשם  לצאת למרחבי הארץ".

  לב המחזה עוסק ב-3 חברי ילדות,רווקים, החיים בעיר מדברית.הוריהם  חלמו  להגיע לארץ זבת חלב ודבש, אולם נזרקו אי  שם רחוק מהעיר. הדור השני והשלישי הכלוא בחלומות מוצף בהתעלמות  רשויות המדינה, הולך ומתכווץ ומתאים את עצמו למציאות

העגומה. תומר ארז ויניב, גיבורי המחזה נפגשים כל  ערב על ספסל למרגלות הקיוסק השכונתי ומחפשים דרך להעביר את 

יומם  בעיר הממיתה כל  פעילות תרבותית שתעשיר את   חייהם וחיי התושבים .   בן כיתתם נפטר בפתאומיות וסיבת מותו "שעמום  קטלני".

   הם מחליטים להציל את נפשם   ממגפת "השעמומות" וכך הם מגיעים לרעיון  להביא  את הים  לעירם. ואיך מביאים ים? ארז מצייר  ים גדול  על  אחד הקירות ומולו הם לומדים להאמין שוב בעצמם ובכוחם המשותף  לשנות את המציאות

שהם חיים בה. רעיון זה נלקח מרשמי ילדותו של  קטורזה המשחק תפקיד במחזה :"כשהייתי ילד באשדוד  מישהו צייר על אחד הקירות את דיוקנו של  בוב מארלי. הקיר המצויר הפך לאטרקציה אליו התנקזו  כולם לראות   ולחלום. זה הכוח של הדמיון  לשנות מציאות ולגרום לכולם להאמין".

   אכן, כשנחזור שנים אחורנית נעלה על  נס את החולמים  האיטלקיים בסרטים כגון "סינמה פרדיסו" ו"גונבי  האופניים". ולנו יש ליהאחז בסרטים הנפלאים תוצרת הארץ שעוסקים בנוף המדברי והאנושי, "ביקור התזמורת" ו"סוף העולם שמאלה".

שתי הצגות יוצאות לדרך,האחת ב-12.7 בדימונה והשניה  ב-22.7 בקרית מוצקין.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר