"תמונע" תיאטרון שלא נח לרגע,מייצר הצגות בעיקר פרינג',והיום התבשרנו  שגם הוא  יצא בשיטת   ה"זום" לקהל הרחב.

     הבמאית והיוצרת של התיאטרון נאוה צוקרמן,העלתה  מחזה כיס   חדש בשם "מטמורפוזיס". המסך מחולק ל-4 "נאוה צוקרמן,אייל  שכטר, גיל אלון  ואודליה סגל.   לכל אחד יש תפקיד במחזה ורק הבמאית מחייכת במשבצת שלה,חיוך מונה ליזה, צופה ומלווה את האחרים  במבטים "כולם היו בני".

 אייל : "שמעו סיפור, יום אחד  קמה "אנושות" מצחצחת שיניים,שותה קפה  בדוחק, אוספת מפתחות ואייפון להספיק את  הפקקים, פותחת דלת בסערה ואיזה כוח  נעלם בעל  עוצמה הודף  אותה  פנימה חזרה אל המבואה".

בפתיח למחזה כבר  הכינו אותנו  שהוא  נכתב על רגע  אחד,רגע שהאדם,חברה,מדינה,מנהיגות ,נפגשים עם "אין מוצא". עולם שלם הנשען על  ליברליזם,נאור  ברגע אחד   שמקבל הודעה : חברים,טעות, סליחה,....מהתחלה".

אז מאיפוא להתחיל?

  יפה, עכשיו אנחנו יודעים מה צריך לקרות,שהרי אנחנו בדיוק נמצאים בנקודה  בה נמצאים  השחקנים והבמאית. ועל כן 

מה שייאמר מעתה הינו ברור, כי גם   אנחנו   בעצם חווים את אותם רגעים , כך ששום דבר לא יכול להפתיע אותנו, ובכל זאת

 ניתן בתמצית את הנכתב:

   גיל פונה  ל"אנושות " שהיא אודליה:  "נסיעות,שופינג, קונצרטים, מספיק עם השטויות , את עכשיו משולה לעכבר,קקי ופיפי  עליך".

   "אנושות"  :"מי אתה בכלל, תביא את   זה שממונה עליך".

  גיל עונה אני "קול" : אני רושם לך תעודת זהות זמנית,זו שלך פג תוקפה, האזרחות שלך,הדתיות, אין בהם צורך אין להם

משמעות : מטמורפוזה, ויאללה  מה הקטע שלך". ועכשיו קבלו  את הנוהלים.  נוהל  ראשון , תשתפי, תנקי שוב  פעם

ועוד פעם" נוהל שני, תפנימי את המעקב".

   אייל נוגס בגזר :"רגע אני  המספר,מה קורה כאן הטקסט הזה הוא טיפשי".

   גל   :"אני  הקול האנושי, אתה כבר לא מספר אתה מסופר".

 "אנושות" :"זה הולך  לקחת זמן, איני יכולה  לבטל את התוכניות שלי.רכישות,מוזאונים,מסעדות"

גל "הקול"  : "יש  לכם המון זמן ועכשיו לנקות. תתחילו לנקות עם  סבון ומים,תראו איזה מקום מטונף יש לכם.  תעשו שיהיה

נקי כמו   שקבלתם אותו".

אייל  ו"אנושות" : "אם ננקה נשאר בחיים ?"

"קול "- גל מסתלק : "אני   מחזיק  לכם אצבעות".

"אנושות" :"אז  מאיפוא נתחיל  ?"

אייל המספר "קטעו  לי את הסיפור, אני לא מאמין".

סוף.  הבמאית מוחאת כפיים.

לדעתי, מיהרת לשחרר את סוסים נאוה, אנחנו בתוך התהליך,תני לזמן לשקוע. הפרספקטיבה של זמן תעבד  את החומר לתוצאה אחרת, או  תשנה כיוון.