"אנטיגונה"  נולדה שניה  למחזאי היווני סופוקלס אחריה באו  עוד כמה מחזות אך היא אהובה ומומחזת מדי כמה שנים

בתיאטראות אצלנו. מענין מה דחף את  קברניטי "החאן הירושלמי"  להעלות את המחזה   דוקא בימי משבר אלה.

     קראון עולה לשלטון אחרי מלחמה של בני תבי מול צבא  ארגוס, שני הבנים של אדיפוס המלך הקודם, אטאוקלס ופוליניקס  נלחמו כל אחד מצד אחר של המתרס,הרגו  אחד את השני, ולכן דודם עולה לשלטון " המדינה שלנו עברה טלטלה , אני בן  המשפחה הקרוב  ביותר ירשתי את כס המלכות". קראון חוקק חוק שאין לקבור את אחד האחים, פוליניקס , מאחר והוא היה בצד האויב, לכן   יש להשאיר את   גויתו טרף לעוף השמים וחית  השדה. אנטיגונה  אחותם פונה לאחותה איסמנה ומודיעה לה 

כי היא עומדת  לחפור קבר  במו ידיה לאחיהם.  איסמנה מנסה  לעצור בעדה "את  לא יכולה ללכת נגד המדינה". אנטיגונה :"זו

החובה שלי,זה הסבל שלי ואני  אעבור את  זה  לבדי".

   כשמוצאים את   אנטיגונה מכסה בחול את גופתו של אחיה בבית הקברות, היא מובאת לפני קראון דודה. הוא "מי שמנהיג  את המדינה ומעדיף  את קרוביו על טובת המדינה,פסול (צחוקים  נשמעים  בקהל). את אחיך  אטאוקלס שנלחם למען המדינה נקבור בכל הכבוד הראוי. לא כך יהיה עם  אחיך  השני." אנטיגונה "  ידעתי על החוק שלך אבל  הפרתי אותו כי לא  אל הוציא 

את החוקים   אלה, אלה הוראותיך אתה. אני  במילא  נגזר גורלי למות". קראון פונה לאחותה "גם את תענשי כמוהה".

    בנו ואשתו של  קראון נכנסים . קראון פונה לבנו הימון  "שמעת מה עשתה כלתך אנטיגונה? היא הפרה את הצו שלי ומה אומר לעם אם  אחזור בי מההוראה. חוק אחד לכולם  במדינה,ציות לחוק מציל חיים".

  הימון "אני  שומע איך כולם מתאבלים על  אנטיגונה ועל המעשה  הנשגב שלה. אנשים לוחשים, פוחדים לדבר בקול. אל

תטעה לחשוב שרק אתה צודק, המדינה לא שייכת לאף אחד, הרי רק לטובתך אתה דואג".  קראון  מופתע סוטר לבנו. הימון צועק

בדרכו החוצה "היא לא תמות ואתה לא תראה אותי לעולם".

  כשהנביא העיוור  טירסיאס מגיע,אף הוא מטיף לקראון "המדינה חולה  בגלל העקרונות שלך. כולנו טועים,אבל אם ננסה  לתקן,

הנזק יפחת". קראון מקשה ליבו ומעליב את הנביא. כשעוזריו ששתקו כל העת,מעיזים סוף סוף לענות לו, הוא נחפז  לצאת ולהציל את אנטיגונה, שם הוא מוצא  כי הימון דקר עצמו למוות בעודו חובק את מתני אנטיגונה התלויה, מי שהיה אמורה להיות אשתו.

  קראון פורץ בזעקות שבר "בן  שלי,ילד שלי בקושי טעמת את החיים". אבל  בזה   עדיין  לא מלאה כוס המרורים שלו, אחד

מאנשיו   מגיע  ומבשר "אשתך  אורידיקה אף היא מתה". דבריו האחרונים של המלך "יש מישהו שינעץ בי סכין בלב? ,אני אשם, קחו אותי  מכאן, שהרי אני  הוא הטיפש".

   שורת  המקהלה,  המסמלת את המקהלה  היוונית מסיימת את המחוזה ב"אודה על האדם".

 "רבות הן הפלאות איך  אין פלאי מן האדם, רב תושיה האדם,עם הכל יתמודד

רק לא עם המוות ממנו לא ימצא מקלט".

    אז מה השתנה מחזה זה ממחזות מאוחרים יותר כגון: "הקרנפים" של אז'ן יונסקו, או "קוריולנוס" של שקספיר. כאן ושם תמצא  את הנגיעות של שלטון-הון, חוק אלוהי מול צדק אנושי, שחיתות  על כל גווניה וסביבה  שותקת פחדנית.

   "אנטיגונה"  מועלית ב"חאן הירושלמי" כטרגדיה בלבוש מודרני, אבל האם היא ניראת ונשמעת כזו ? התרגום  נעשה בידי שמעון בוזלו "אני  בחרתי בתרגום "דרמטי" שחייב להיות ברור ולא מפותל כדי שיובן  מידית ע"י הקהל. עליו "לשבת" היטב

בפיותיהם של השחקנים" ואכן השפה קולחת.

  התלבושות  שנעשו ע"י אורן דר,מציגות  חליפות, מדים צבאיים ו-3  שמלות של הנשים,נראה כי  הבחירה בסגנון    שלא מעיד על תקופה מסוימת, מתקשר עם התפיסה להשטיח את  הנראה לטובת ענינים חשובים המתרחשים  על הבמה.

   התפאורה  מעשה ידיה של סבטלנה ברגר,פונקציונלית. מענינית הגישה  של  הגרפיטי המרוסס על  דלתות זכוכית המחלקות את הבמה לשניים,  הם כתובות קצרות  המתמצתות את לב הבעיה "המדינה מעל לכל"  "מלחמה,נקמה", "דין שמים מעל חוק המדינה".

    המוסיקה של יוסף ברדנשווילי נשמעת לאורך כל ההצגה,מוסיקה מקורית המעצימה את הטקסטים.

   אודי בן משה,הבמאי ניסה להחיות את הרצינות הנעה במסלול קבוע ע"י  תיאור מרססי הגרפיטי כנערי הגבעות עם פאותיהם

הארוכות.

   באשר לשחקנים, התמקדתי בשניים, קראון ואנטיגונה. קראון ארז שפריר, לא  הרשים הן בשפת גופו והן במשחקו. ואילו

אנטיגונה אור  לומברוזו   שעליה נשען המחזה לא  סחפה את הקהל. לדעתי היתה צריכה ללמוד יותר  את דרכה של  גרטה טונברי, בת ה-16 שהדהימה  את העולם,שוברת כל שבלונות ויורקת אש כלפי מנהיגי העולם.  אור יכלה לתת    משהו  ממודל זה,  להיות  מלאת תעוזה  כנגד השלטון שהיא בזה לו.

   בסופו של דבר המחזה כשלעצמו  עורר ומעורר  שאלות במשך אלפי שנים, מי צדק ומי שגה. לפי הפילוסוף הגרמני פרידריך

הגל,שניהם צודקים וגם שוגים, שניהם מגינים על עקרונותיהם אבל אלה אינם מוחלטים והם בעצם מסרבים להכיר בצדקתם של עמדות אחרות.

    כל אלה מוכרים לנו   הישראלים  בימים אלה ממש, ההיבריס והאגו  של  שני המחנות עלולים להביא עלינו  טרגדיה, לא יוונית אלא  ישראלית.