פעם שלחו הודעות ע"י יוני דואר, אח"כ התכתבו, היום "השתכללו",מכשירים ניידים ממלאים תפקיד של  שיחות אחד על אחד.

   המדיה הזו עוברת גם לשטחי יצירה שונים, האופרה "הטלפון" חוברה ע"י קרלו מנוטי בשנת 1945-7, הסרט "זרים

מושלמים" של פאול ז'נובזה ב-2016,עובד למחזה  כשמכשירי הפלפון הם כוכבי ההצגה.

  יהושע סובול,מחזאי ובמאי מעביר את המסר שלו בהצגה חדשה "אדמה דקה". מנצל את  הטקסט של זוג נשוי המנסה לאחות 

את קרעי חיי הנשואין  דרך שיחות טרנסאטלנטיות,  "אנחנו   צריכים  להכות על חטא    מה שעשינו עם החיים שלנו,עם הארץ הזו,שכולה מלחמה מכל עבר. אנחנו  קמים בבוקר עם טעם גועלי של עשן ובירה חמוצה בפה, מרקדים על הריסות הערים והבתים  שעדיין עומדים על תילם על אדמה דקה.מה דקה? קרום דק ושביר שצריך  להתהלך עליו על בהונות ופה דוהרים  כאילו על אדמה מוצקה  ולא קרום דק".

    השאלה  האם מסר זה נדבק למה שאנו  רואים ושומעים על הבמה: זוג נשוי עם ילד. הוא מהנדס שממציא תוכנת נשק,אנטי נשק,בומרנג, שהופכת את  התוקפן למטרה של נשקו הוא. היא שחקנית,   שניהם פלוס מינוס בשנות החמישים שלהם. 

הוא נמצא בחו"ל, היא  כאן. הפלפון הוא חוט הטבור המקשר בין שניהם לבעיות האישיות  שהם סוחבים.

   הוא ממציא "בומרנג" ומנסה למכור את  התוכנה הזו לחברה בחו"ל.. היא מנסה  להתקבל להצגה "בית הבובות " של איבסן.

   הוא:"הבומרנג שלי יפעל  כמו סוס טרויאני ,בום,,,טראח,,,הרוע  חוזר לרעים ומפוצץ אותם".

   היא:"8 שנים אנחנו  נשואים  ולא הצלחנו לשבת ולשוחח".

   הוא :" הלו,הלו, את שומעת? אני  מדבר מהרחוב,מנסה ליצור קשר איתך ועם הילד, רוצה  לספר לך מה עובר עלי. מה את קוראת?"

    היא: "הקומדיה  האלוהית"

    הוא: "מזה  זה?"

    היא : "דנטה"

    הוא :"מכיר אותו. תראי פגשתי אנשים מבריקים הציעו לי לעמוד בראש הקבוצה"

    היא: "אולי תמצא עבודה לבן שלנו. אנחנו   בעצם נאבקים  על החיים שלנו,הולכים על אדמה דקה".

    הם נזכרים בסיפור של  סובול  שקראו לבנם כשהיה קטן,על  אוגרת חסיה בטנונה. (יושבים  שניהם   על  מזוודות,נזכרים בנוסטלגיה של פעם)

    היא:"אתה לא מרגיש כמו סוס שמוביל נידונים לגליוטינה? אם היית  מבקש  שאעזור לך יכולתי לעזור כי אני בעצם רכה"

    הוא: "יש תחומים שאיני מבין אותך ולמעשה לא אוהב את דרך התנהלותך. למשל כל הצעירים שמגיעים הביתה ועומדים עם 

            כוסית ויסקי ביד".

    היא: "ומה אתה עושה ? אתה בורח".

    הוא: "באותה מסיבה דיברת עם  אותו במאי אבל דבריך  היו למעשה מופנים אלי. היה  בקולך משהו מתנשא".

    היא: "האם לדעתך אני משחקת בנדמה לי ? לשחק את איבסן זה לשחק בנדמה לי ? תשמע,אני  נפגשת  עם  הבמאי 

            ומרגישה שהא רוצה  להפוך את ההצגה הזו למחזמר. ויתרתי על התפקיד".

    הוא: "את שומעת אותי? רציתי לספר  לך משהו לפני הפיצוץ של העיסקה שלי עם אותם הח'ברה,החרא האלה, עם הפרצופים

           הדשנים שלהם. החלטתי לשלוח את תוכנית ה"בומרנג" לרשת, הבנתי שאף אחד לא רוצה להפסיק את המלחמה.

           אני אוהב אתך".

    שניהם  יושבים  במשך ההצגה על מזוודות או  תיבות , ונשענים  מדי פעם על מתקן קרש, הוא עם שיער  אפור,טיפוס יבשושי, היא בעלת גוף נאה מלאת בתקוות,קמה לרקוד   בנענועי  גוף פתיניים, בין לבין  : "קיסס...קיסס.. קיסס.. (quizas).

      ואני לא פסקתי מלחשוב על ההצגה "מי מפחד מוירג'ינה  וולף" של אדוארד אלבי, כל כך  רציתי שהזוג הזה יתפוצץ אחד על השני,ינבל את פיו, יחרוג מהתדמית "אנחנו  לא מתלהמים" ותמהתי אם המילה "להפליץ" שחזרה כמה פעמים בטקסט היתה צריכה להצביע  שבכל זאת יש גם חוש הומור במחזה.