ספר זה ניתן לי על ידי המחבר בערב בו הקראתי מספר שירי: ״נופי ילדות מבית אבא״ במועדון ״אור״ ברמת גן, בניהולו של מר גדעון שמש בחודש אוקטובר 2018.

הספר בן 110 עמודים, יצא לאור בהוצאתה עצמית ובו מספר דניאל ששון על ילדותו, משפחתו, היהודים בעיר מולדתו, דיוואניה, בעיראק והעלייה ארצה. 

דניאל פותח בהקדמה בה הוא מציין אבני דרך בהיסטוריה של יהדות עיראק. דניאל מפתיע וּמְחַדֵּשׁ, שבהיותו ילד בן חמש, עם פרוץ מרד ראשיד עלי אל כילאני בעיראק ב-1941 רוכזו  670 מיהודי העיר בגטו סגור.

הוא מעיד שבבגרותו התעניין וניסה לחקור את בני משפחתו אודות אותה טראומה שחווה וכך הוא כותב :

"תוהה אני אם הגטו בעיר דיוואניה היה גטו ניסיוני שקם במטרה ללמוד ולתרגל את המודל הנאצי באירופה, להפיק ממנו לקחים וּלְיַשְּׂמוֹ על כל יהדות עיראק בעת שידרש - או שנועד להפגין תמיכה בשלטון הנאצי שכבר קבע לו בסיס אידיאולוגי בעיראק, בקרב חוגים וחברים בשלטון״.

הבָאַת סיפור הגטו שעד כה לא סופר אודותיו ברבים היא מעלתו הראשונה של הספר. שהרי פוגרום הפרהוד של שנת 1941 לא התרחש רק בבגדאד,  אלא גם בערים אחרות, כמו: בצרה, דיוואנייה, עמארה. וגם אני זוכר איך המונים פרעו והיכו את אבי, יחזקאל ישעיהו ז“ל. המסקנה היא שפוגרום הפרהוד התרחש לא רק בבגדאד, אף כי יהודיהָ סבלו את מירב הפגיעות וההרג. 

ילדותו של דניאל: 

דניאל מְסַפֵּר אודות ילדותו במשפחה יהודית טיפוסית שכל מעְיָנָהּ לְשרת את עצמה ואת טובת עיראק. המשפחה שמרה על מסורת האבות ומנהגים יהודים טיפוסיים. בהתקרב חג הפסח נהגה המשפחה לקנות כבש לשחיטה אצל השוחט ששון סלמן, שהתברר כי הכֶּבש טרף. סבּו של דניאל ששון, הורָה לרכוש כבש שני - וגם הוא נמצא טרף. סבו ציווה להביא כבש שלישי ולשמחת המשפחה יצא שהוא כשר. מקרה זה מוכיח עד כמה המשפחה, כמו יתר היהודים בעירו היו מחוברים למסורת ולהלכה היהודית. 

עוד הוא מספר אודות הילולת ״הזיארה״ בקברו של יחזקאל הנביא, באֶל-צ'פל ועזרא הסופר באֶל-עוזיר, בצירוף צילומים של שני הקברים הקדושים.

משפחתו של דניאל: 

דניאל גדל בבית סבו, ששון מועלם( 1870-1950). סבו היה איש חזון, רגיש לסביבתו, ערני ונחוש לפתח עסקים לטובת המשפחה, הקהילה והסביבה. 

ששון מועלם התגורר תחילה בעיר שָׁמִיָה ובשנת 1919 עבר לדיוואניה. אביו של דניאל, אליהו מועלם היה נקש – חרט. הוא רקע ספרי תורה ושיבץ בהם זהב וכסף. משפחתו עסקה גם בחקלאות ובמסחר.

בשנת 1923 קיבל סבו זיכיון של חברת הנפט הבריטית בעיראק: ״בריטיש  פטרולייום״ לאספקת נפט מזוקק לשוק המקומי והֵיתר לפתוח תחנת דלק בעיר דיוואנייה. סבו שיתף גם ערבים בעסקיו. כשראה כי טוב רכש גם אדמות חקלאיות. הוא היה מקובל אצל ראשי השבטים באזור, שלא פעם הסתכסכו ופנו אליו לבוררות. סבו הנהיג חידושים טכנולוגים בתחום ההשקיה, הרפואה, והכלכלה. כל זאת לצד תמיכה חומרית באביוני עירו ערבים כיהודים.

סבתו הייתה מילדת ידועה. אביו היה קבלן ידוע אשר בנה מפקדות צבאיות. ב-1947 יזם והקים בעיר מפעל חדשני ליצור לבנים בטכנולוגיה מתקדמת ש-51% מהמניות היו בבעלותו.

בפרק החשוב: ״השמים מתקדרים 1933-1941״ מספר דניאל ומדגיש מספר דברים:

1. בנאומו של היטלר ב-30, ינואר 1942 הוא קבע שהתוצאה של המלחמה תהיה חיסול היהדות.  
2. התעמולה הנאצית הארסית כוונה גם למזרח התיכון ולארצות האסלם. התעמולה העכירה את השלווה היחסית ואת החיים המשותפים של בני דתות שונות. 
3. על פי ידיעות מהעיתון (הארץ), תכנן המופתי הירושלמי משרפות ליהודים בעמק דותן שליד שכם. גם בעיראק, תימן מצרים וסוריה. המדינות האלה ציפו לניצחונו של רומל ש״יגאל״ את המזרח התיכון מן השלטון הבריטי. 
4. חלק מהמורים בעיראק הנהיגו הצדעה נאצית בבתי הספר. כשהמורה נכנס לכיתה נעמדו התלמידים דום. חלקם הצדיע לתמונת המלך ר'אזי עם היד קדימה. ב-1935 קיבל המלך ר'אזי שי מן הצורר היטלר - מכונית שרד.
5. בשנת 1940 מונה רשיד עלי אל כילאני לראש ממשלת עיראק כדי  לפייס את המתנגדים לשלטון. המינוי גרם לעליית מדרגה בעוצמת האנטישמיות כלפי היהודים. 

6-  בתקופת מלחמת העולם השנייה פעלו בעיראק שגריר גרמניה ד"ר פריץ גרובה, חאג' אמין אל חוסייני ואחרים כדי לשטוף את המדינה בתעמולה נאצית.

הגטו בדיוואניה: 

הימצאות גטו בדיוואניה, מובא לראשונה בספר זה, שֶׁכִּשְׁמוֹ כן הוא - ״הסיפור שלא סופר״. הגטו הוקם בבית אביו של דניאל ששון ובו רוכזו יהודי העיר דיוואניה וממנו נשלחו לעבודות כפייה. 

בית זה שהוקם בשנת 1935 ליד נהר הפרת והשתרע על שטח של 750 מ"ר, היה בן שתי קומות ובשכנות עִם משרד המכס הממשלתי. עם סיום בנייתו ב-1937 עברה המשפחה להתגורר בו.

דניאל מספר שכאשר חליל חלמי, הפרו נאצי, נתמנה למושל העיר, ציווה להרוס את הבית בטענה שִׁקְרִית כי נבנה שלא כחוק. המשפחה, עָברה להתגורר אצל הסבא ששון מועלם, ואחרי כן עברה להתגורר בבגדאד, שָׁם  ערערה המשפחה על ההריסה בבית המשפט. בית המשפט קבע כי ההריסה לא הייתה חוקית וצווה לבנות הבית מחדש. 

הבית נבנה שוב במימון ממשלתי, כך שבשנת 1941 רשיד עלי אל כילאני וחג' אמין אל חוסייני יחד עם חליל חלמי, חיפשו מקום מרוחק וראוי שישמש גטו ליהודים. בגטו רוכזו כ-670 נפש נשים ילדים תינוקות וגברים שהוכרחו לעבוד בעבודות כפיה. 

דניאל, מספר על איכות החיים בגטו כולל כישלון המרד ובריחת מנהיגיו. עוד מְסַפֵּר אֶת שאירע למשפחתו בפוגרום הפרהוד בבגדאד, כאשר 179 נפשות היו הקורבן ואלפי פצועים ונשדדים.

דניאל מסכם את הפרק באומרו שמאורעות הפרהוד התירו דמם של היהודים בכל מקום - ״ ב-1 ביוני 1941 נרצח לעינינו בדם קר קרוב משפחתי מנשה כלאסצ'י בעיר שמיה״.

לאחר האירועים האלה, החליטה המשפחה לעזוב את דיוואנייה לבגדאד.  האב פנה למפכ"ל המשטרה כדי לקבל היתר נסיעה. משקבל את האישור נהג האב ברכבו בלווי שוטר. דניאל מספר: "כאשר התקרבנו לשדה התעופה השוטר החמוש עמד על המדרגה של המכונית ואחז בדלת שלה, בדרכנו, נתקלנו במטוס עיראקי שהופל בטעות ע"י הצבא העיראקי...ולפתע הגיח מטוס אנגלי שהשוטר ביקש לירט אותו, אך אבי מנע זאת ממנו״.

התעוררות, עשייה ונחישות:  

כאשר התבסס הצבא האנגלי בעירק, ארְחוּ היהודים בבתיהם את אנשי הבריגאדה. דניאל היה בן 12 ומספר שחיילי הבריאדה היהודים הניחו תפילין בבוקר. לימים הקימו בארץ בשנת 1946 את המושב בצרה בשרון, זיכרון מאותה תקופה של ארוח יהודי הבריגאדה על ידי הקהילה היהודית בבצרה.

לקחי האירועים ליהודים בעיראק הובילו אותם לפנות אל הקומוניזים והציונות. חלק אחר גרס שיש לעבור לסדר היום ולהמשיך לתפקד כרגיל. אביו של דניאל, עיזת ששון מועלם, המשיך במפעל הלבנים לבנייה אך בשיטות מודרניות עד שפרצה מלחמת העצמאות ואיתה צצו בעיות.

שיבת ציון השנייה:

כשדניאל היה בן 15 החלה עבורו שיבת ציון השנייה. דניאל עזב את עיראק לארץ ישראל, כשחלק מבני משפחתו נותרו בבגדאד. מפעל הלבנים של סלמן ששון מועלם, שהחזיק ב- 40% ממניות החברה, ואהרון מועלם שהחזיק ב-9%, והתגוררו בעיר דוואניה והיו בבעלותם גם שטחי אדמה שהשתרעו על 2500 דונמים נלקחו על ידי שוטרים ואנשי צבא מטעם שלטון הבעת. הם אספו את הכספים והחרימו את כל הרכוש, הבעלים נאזקו ונלקחו לחקירה.  

רק בשנת 1970 זכו להיגאל מיסוריהם בעלותם ארצה בדרך בלתי לגאלית. הם הותירו מאחוריהם רכוש ונכסים רבים. בארץ, הוכר אביו של דניאל עיזת ששון מועלם כאסיר ציון. 

באחרית דבר, מסכם דניאל ואומר: ״אנו דור אחרון לגלות יהודה...אשרנו שזכינו להימנות על הדור שגם ראה בתקומת ישראל לאחר כ- 2600 שנים מטלטלות בנפשהּ ובגופהּ של האומה היהודית. בהביטי היום על המתחולל בעיראק, נחמץ ליבי. חבל מסופוטמיה הידוע לא רק ביופיו כי אם בעושר מחצביו, נהרותיו, עטור בשפע של אתרים היסטוריים ארכיאולוגיים מהחשובים היסטוריה של האנושות ושל העם היהודי, נתון במרחץ דמים ומבוסס במלחמות ובמאבקים קשים״.