"הם הגיעו תמיד באמצע  הלילה ,במקום להיגרר מהדירה בפיג'מה,שכב לישון בבגדיו ומזוודה  קטנה למרגלותיו..וכך לילה   לילה הוא עמד ליד המעלית שלוש שעות,עישן את הסיגריה החמישית ומחשבותיו  התרוצצו".  כך נפתח ספרו של ג'וליאן בארנס על המלחין הנודע בן המאה  ה-20    דימטרי דימטרייבי'ץ  שוסטקוביץ'.

   הסופר  במהלך היצירה עובר לסרוגין  מגוף שלישי לראשון, שילוב מענין. המלחין הרבה  לספר על חייו ובכל זאת קיימים סיפורים  עליו בגירסאות שונות, יכול היה בארנס  להיתלות  גם בביבלוגרפיות עשירות  ובמיוחד בספרה של  אליזבט וילסון שראה אור  בשנת 1994.

     שוסטקוביץ' היה מלחין יוצא דופן מבין חבורת הקומפוזיטורים  של אותה תקופה. הוא יצר בתנאים  סביבתיים של משטר

דיקטטורי בו העין של"האח הגדול" צופה על כל  אחד ואחד מבין האזרחים ובמיוחד  לגבי אנשי הרוח.

   השבר התרחש למעשה כשהאופרה שלו "ליידי מקבת ממחוז מצנסק"הוצגה וקבלה הדים מצוינים מבית ומחוץ, עד שעוררה את סקרנותו של הקרמלין. המלחין קבל  הוראה להתיצב שוב  ולהעלות את האופרה  מחדש. החבר סטאלין ואתו החברים

מולוטב, מיקויאן וז'דאנוב תפסו  מקומם בתא  ביציע. כמובן שהנגנים והמנצח היו  מתוחים,הכלים  הרעימו עד כדי שהיתה אפשרות שזגוגיות  החלונות ירעדו. בתחילת המערכה הרביעיית התא של  סטאלין היה ריק. מאז היתה בקורת נוקבת על  כל

יצירה שלו והאופרה כונתה מאז "בלגן  במקום מוסיקה".

     20  שנה האופרה הוחרמה להשמעה  ועם מות "שמש העמים" עשו לדימטרי טובה, שלחו אליו לדירה   ארבעה מוזיקאים ביניהם  קבלבסקי לבחון מחדש את האופרה. הוא שר את  כל התפקידים  וניגן אותה עד לסופה. אחרי זה   שינו את שמה ל"קתרינה איזוראילובה".

    אולי סטאלין מת אבל המשטר על כל הפקידונים המשיך  את המעקב אחריו. ב-1949 הוא נשלח לארה"ב במסגרת משלחת סובייטית ,לא לפני  שכל הזמן "הכריחו" אותו לחתום על מכתבי גינוי לגבי אושיות תרבות כמו:  סולצ'ניצין, סחרוב,סטרוינסקי

ואפילו לבגוד בצ'כוב. המסמר שננעץ  בארונו היה כשהם החליטו  שהוא יהיה יו"ר איגוד המלחינים של הפדרציה הרוסית.

"לא אוכל לקבל עלי את הכבוד הזה,אני  מלחין" "עליך לקבל את התפקיד כדי להראות שפולחן האישיות  נגמר,אבל קודם   תצטרך להצטרף למפלגה" "אני לא יכול להיות חבר במפלגה שהורגת ומחרימה את המוסיקה שלי".

    כמובן שהוא נכנע  בסופו של דבר."קל להיות גיבור,פחדנות היא קריירה של חיים שלמים." אפילו לילדיו  לא העז לספר שהוא חבר במפלגה.

   השלטון הבטיח להניח לנפשו אבל הם המשיכו להטריד אותו יום יום בפיתוי,שכנוע,נדנוד. כשפעמון הדלת צלצל זה לא  היו

אנשי הקג"ב  או  אנשי הקו"ד,אלא שליח שהביא טקסט של מאמר שיתפרסם למחרת ב"פראבדה", כאילו הוא כתב אותו.כך גם "חתם" על גילויים  מטונפים נגד אושיות תרבות אחרים   שכה העריץ. יחד אתו חתמו גם אחרים כמו חצטוריאן,קבלבסקי  ועוד.

   דימטרי חי במשך 69 שנים,הוא למד  על הנפש האנושית שאפשר להשמידה באחת משלוש דרכים: באמצעות מעשים שאחרים עושים לך, באמצעות מעשים שאחרים גורמים לך לעשות ודברים שאדם בוחר מרצונו  לעשות. שוסטקוביץ' חווה על בשרו את שלושת הדרכים. לא פעם חשב על התאבדות כמו שאחרים מסביבו בחרו  לעשות באותן תקופות אפלות. אבל במקום להרוג 

אותו הם הרשו לו לחיות, זו היתה האירוניה  של חייו,הם אפשרו  לו לחיות וכך הרגו אותו.

  כשהיום אנחנו שומעים את  המוסיקה  שלו עם כל היבול העשיר בסוגות שונות"קאמרית,סימפוניות, אופרות, אוזן מוסיקלית 

תבחין בצלילים את החיות שלו למרות מחלותיו ,הדבקות שלו באהבה  ונשואיו   שלוש פעמים, את ההתנגדות,את המרד של מלחין כנגד משטר טוטאלרי, כאן  רוחו של דימטרי נוסקת חופשית.