מס' צפיות - 1726
דירוג ממוצע -
מסע מוסיקאלי לשנות השמונים: החברים של נטאשה
אלבום הבכורה של "החברים של נטאשה", איננו רק אלבום איכותי אלא גם אמיץ מאוד, מסוג האלבומים שמאוד קשה למצוא היום. מי עוד יכול לפתוח אלבום במילים "זמן טוב להתאבד עכשיו"?
מאת: טור אורח 09/03/08 (14:51)

מאת: לירון תמם 

 

צריך לא מעט אומץ, מסחרי ואישי, כדי לפתוח אלבום בכורה במשפט ''חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו''. ''החברים של נטאשה'' באלבומם הראשון, היו בעלי אומץ לא קטן, כזה שהפך אותם לאחת מהלהקות המעניינות במוסיקה הישראלית, ואת אלבום הבכורה שלהם לאחד מהאלבומים האיכותיים של שנות השמונים.

 

החברים של נטאשה סימלו במובן מסוים שינוי במוסיקה הישראלית, ובמובן אחר, הם היו המשך של תהליך, שהוא כמעט אנטיתזה לכל התדמיות של המוסיקה הישראלית בכלל והרוק הישראלי בפרט.

 

השינוי שהחברים של נאטשה ביטאו היה הישירות שלהם, היכולת שלהם לדבר על החיים מהנקודה הכי נמוכה, בלי לחשוש מהתגובות ובלי להרגיש מאוימים. את אלבומם הראשון עיטרו לא מעט שירים שעסקו בהתאבדות או במבט פסימי אחר על החיים. גם האלבומים הבאים שלהם, "שינויים בהרגלי הצריחה" ו"רדיו בלה-בלה", עסקו בלא מעט היבטים לא פשוטים ולא קלים לעיכול, כאלו שאתגרו את המאזין. גם אם נכתבו ובוצעו באופן אירוני.

 

התהליך שהלהקה המשיכה, הוא תהליך שקיים גם היום, והמוסיקה הישראלית נהנית ממנו, למרות שרבים מעדיפים להביט עליו ככלל שיוצא מן הכלל. מדובר בתהליך של חיבור הפריפריה המוסיקאלית למרכז. החברים של נאטשה באו לתל אביב מהצפון, ורק אחרי שנים של עבודות מזדמנות, חיים בדוחק, ולא מעט אכזבות הם הצליחו לפרוץ את מחסום הרדיו והמאזין הישראלי. כאשר קוראים ביוגרפיות של אמנים ישראלים שונים, אזי, שבניגוד למצופה, סיפורה של נטאשה לא יוצא דופן. כמוה היתה להקת בנזין, וערן צור שהגיעו מהצפון, טיפקס, כנסיית השכל, אלג'ר הגיעו מהדרום, חמי רודנר, שלום חנוך, מתי כספי, חנן יובל הגיעו מהקיבוצים, דנה ברגר, קליק, נושאי המגבעת הגיעו מירושלים, ואחרים הגיעו מערים אחרות ששמן לא תל אביב. לא שזה מפתיע, ובכל זאת, רוב האמנים מתויגים כתל אביבים, והמוסיקה הישראלית נתפסת ככזאת, שנוצרת אך ורק במרכז.

 

אלבום הבכורה של נאטשה הגיע בסוף שנות השמונים. בראיון שנתנו פעם פורטיסחרוף, הם טענו שלהיות בדיכאון היה אז באופנה. אין ספק שנטאשה הצליחו להיות מזוהים עם אופנה זו עד הסוף.

 

אלבומם מתחלק לשני חלקים, שמתקשרים זה עם זה באווירה הכללית שנוצרת באלבום.

 

החלק הראשון, הם אותם שירי מוות או אלו הבוחרים להתעסק עם החיים מהצד הלא נכון שלהם. זה מתחיל ב"יש זמן", שגם אם יש בו נימה אופטימית בחלקים מסוימים, אזי שהמשפט הראשון, שמצויין בפסקה הראשונה, הוא הרוח של השיר. בהמשך האלבום, מופיע השיר "אני רוצה לחזור" על מאבק לחיים נורמאליים, אל מול אלו המבקשים למנוע אותם, "סיבה אחת לחיים נשארה, אתם מתים לקחת גם אותה". יש בשיר רצון של הגיבור להתפתח, בעוד המערכת מבקשת לעצור ולנעול אותו. באחד משיריה של הלהקה, מרדיו בלה-בלה הם מציינים ש"להיות חייל זה נורמאלי, להיות משוגע, זה דבר מטומטם".

 

לא מן הנמנע שהצבא הוא המושא גם בשיר זה. שיר אחר שעוסק בהתאבדות הוא כמובן "מלנכולי", אשר משאיר את שאלת המוות פתוחה בידי הטלת מטבע, כאשר עומדים על הגג ומהמרים אם להישאר או לקפוץ.

 

בחלק הזה של האלבום נכללים גם מספר שירים שעוסקים בשאלת הזהות של האדם - שפוי מול משוגע - בשירים כמו "לה,לה, לה" ו"זקוק לך" ישנו בלבול בקו שבין שפוי למשוגע, והשלמה עם אי הוודאות הזאת. בשני השירים ישנה בקשת עזרה, פעם מאדם לא נוכח ופעם מאישה, שהיא כל מה שנותר לגיבור.

 

החלק השני של האלבום מורכב משירי אהבה. הקשר שלהם עם החלק הראשון של האלבום, הוא באי היכולת להגיע אל אהבה שלמה. אין מדובר בשירים שיכולים לשמש רקע לסיפור אהבה, אלא יותר שירים המבקשים להתעמת עם חוסר הוודאות, עם אי השלמות, ועם הכאב שבאהבה. גם כאשר ארקדי דוכין שר "יש בך משהו שונה", אין מדובר בשיר אהבה שלהם, אלא ברגש מעייף ובצער עמוק. כך גם בשיר "יש זמן" שבו אומנם האשה מבקשת מאהובה להישאר איתה, אך הוא סבור שאין זמן. או ב"נאמר כבר הכל", שם התחושה היא של סוף.

 

הישירות שבאלבום הופכת אותו למאוד מעניין, יחד עם זאת, האלבום לא נופל למליצות חושפניות , כזו שתגרום למאזין להרגיש אי נוחות. יחד עם ההפקה המשובחת של יזהר אשדות והשירה המבוישת מחד והטעונה מאידך של דוכין, הפכו את האלבום לאיכותי מאוד. עם זאת, אין מדובר באלבום שיכול להיות פסקול, הוא לא בנוי לכך, שכן הוא הרבה יותר קשה וכבד לעיכול.

 

המעניין הוא, שקשה למצוא זמן מתאים יותר לאלבום שכזה, מאשר זמן הוצאתו, סוף שנות השמונים. לפניו, לא היו אלבומים שעסקו בדברים שאלבום זה עסק, אחריו הגישה השתנתה, הישירות הפכה לדבר כוללני וחושפני מדי. כיום כבר לא עושים אלבומים שמצריכים מן המאזין לשבת ולעכל את מה שהוא שומע, מה עוד שהיום המאזינים כבר לא דורשים מאמנים לעשות אלבומים שכאלה.

 

תמונה: אתר השרת העיוור

 

למאמרים נוספים: אתר סקופ

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר