רגע לפני מה שחוזר להיות מפגש טיטאנים בבלומפילד בשבוע הבא, הנה כל הסיבות לחייך ולהיות מרוצים מהכדורגל הישראלי של 2013
קמתי לפני כמה שבועות לחלום. אם היו אומרים לי בקיץ שהכנרת תעלה עד אמצע ינואר במטר וחצי הייתי צוחק, אבל מאז הסערה האחרונה שפקדה את ישראל נפל לי אסימון קטנטן: הבלתי יאמן הוא מה שיאמן. ככה גם הכדורגל שלנו.
הייתי פסימי מאוד גם לפני תחילת העונה. כל שנה בקיץ ישנה התרגשות גדולה למדי, רק שבשנתיים האחרונות היא מלווה בהרבה מאוד חשש, תסכול וחוסר אמונה. מדוע דווקא שהשנה הכדורגל הישראלי, בדיוק כמו גם מקבילתו הכנרת, יעשו את קפיצת המדרגה?
לכדורגל הישראלי לא דרושה סערה של ממש, אלא שנה גשומה במיוחד בהתרגשות שתעלה את מפלס העניין אצל האוהדים. אז העונה יש לנו יותר משחקים מעניינים, יותר שחקנים בליגת העל מגלים יציבות ויכולת טובה, יש מגמות יותר התקפיות, יותר שחקנים צעירים מקבלים במה והפעם לוקחים אותה לשם שינוי ובכך מגדילות עוד יותר את כמות הצופים. אבל לא רק.
ייתכן שיש לכך סיבה נוספת: העובדה שפותחים פה אצטדיונים חדשים. אם זאת, אני מניח שאסור לזלזל בשום אופן ביתר הסיבות. המגרש החדש בנתניה הוא האצטדיון החדש היחיד שמשרת קבוצה בליגת העל והמושבה בפתח תקווה עוד תביא עימה הרבה גאווה לכדורגל הישראלי.
הכדורגל שלנו מרים ראש העונה, כי סוף סוף כמות גדולה מאוד של אוהדים מעלים חיוך על שפתיהם בהקשר לקבוצותיהם האהודות. לא עוד מכבי כישלון-גלאקטי תל אביב (שכמו כל שנה חיכיתי לאוקטובר-נובמבר שיפצצו את הבלון שממאן להתפוצץ), וגם לא בית"ר המשעממת מירושלים. שתי הקבוצות מציגות לפרקים את הכדורגל הכי מהיר, סוער ומרגש שהציגו הקבוצות הללו בעשור האחרון. הן היו חסרות.
החזרה של מכבי ת"א ובית"ר ירושלים היא כמו שלג שעוד מעט יפשיר ויזרים גם בימים בהירים הרבה מאוד עניין שיעלה עוד יותר את המפלס, שגועש ורועש כבר כעת. הצפייה לחזרה כשלעצמה, ההתאפקות של האוהדים אחרי כל כך הרבה שנים של כשלונות וכדורגל איטי, שבלוני ועצבני מאיצה את פעימות הלב.
את השינוי הדרמטי והאיכותי של העונה שצריך לזקוף לאריק בנאדו במכבי חיפה שהביא למימוש פוטנציאל חסר תקדים שיש לירוקים העונה.
כל כך הרבה כישרון בהתקפה יש לקבוצה הנהדרת הזאת שפשוט המשיכה להיות עקבית בדרכה ולא לממש אותו. ראובן עטר, למרות שנכשל בתוצאות שהשיג, האמין בדרך.
בחדר ההלבשה שלו התוצאות הרעות הביאו לעודף של קרעים שהתבטאו ברצף התוצאות הגרוע. הוא שלח שמונה או תשעה שחקנים להציל את המולדת בהתקפה והפקיר את החלק החשוב בשדה המשחק - ההגנה. בכך למעשה כמעט כל משחק של מכבי חיפה הפך באנקר נגדה, כאשר בלט במיוחד הכישלון במשחק נגד הפועל ת"א....
ראובן אף קעקע בביטחונם של העוגנים הכי בולטים במכבי חיפה - קטן, גולסה וצוצליץ, ולא סייע להשתמש בשחקנים איכותיים שהוכיחו את עצמם כמו אביחי ידין, דקל קינן וויאם עמאשה, שלפתע פורחים אצל אריק.
אז אריק החזיר ביטחון, הפך את חגיגת ההפקרות של הירוקים ליחידת קומנדו משובחת, נתן לגולסה מפתחות למעלה, חידד את חן עזרא ובעיקר הפך את הירוקים לחבורה מנצחת שגם כובשת שערים לאחרונה, גם ממעטת בספיגות וגם נותנת סיבות טובות לאוהדיה לרכוש כרטיס למשחקיה.
מלבד אריק בנאדו, תראו איזה יופי היום משחק מהראן ראדי במכבי ת"א (גדל במועדון) או אבי ריקן בבית"ר ירושלים. איזה כיף להזדהות עם שחקנים שצמחו מתוך המערכת. כמה נחת יש לאוהדי בית"ר ירושלים שהילדים שלהם מהווים את תשתית ההרכב של אלי כהן והם העלו הילוך לאחרונה, אחרי שסוף סוף הם מקבלים מקום של קבע בהכרח בסגל בוודאות ובהרכב קרוב לוודאי. בבני סכנין האוהדים באים מאהבה לשחקנים וזה מימד חדש שלא היה בעונות קודמות.
סיבה מעולה נוספת מדוע הליגה השתפרה היא התדמית. תסתכלו על שחקנים שעד לפני שנה היו ללעג כמו ערן לוי ואלירן עטר. מה לא אמרו עליהם. אז השנה הם החליטו שהם משחקים כדורגל נטו, בלי התחקמויות מיותרות ובלי שטינקים מחוץ למגרש. ערן לוי הוכיח בתגובה החדשה שלו לספסול שאלי כהן כפה עליו, שהוא התבגר. גם אלירן עטר לא מסתבך עם צוות האימון האיכותי שיש למכבי ת"א.
תראו מה קרה לליגה גם מאז שמכבי פ"ת ירדה ללאומית. שקט בגזרת הלוזונים, אף אחד לא שותה לנו את המפלס. נכון, בעונה הבאה הם צפויים לחזור, ואיתם כמה דברים שהיו פה בשנים האחרונות וטיפה זזו מכדורגל. אני אישית חושב שלמועדון כמו מכבי פ"ת זה רק עשה טוב הירידה הזאת וההתרחקות מאור הזרקורים.
צריך לומר מילה טובה גם לבעלי הבית שלא ממהרים לפטר מאמנים העונה ונותנים לקבוצות להתחבר. כך הם גם חוסכים לא מעט כסף, גם עוזרים לקהל להתחבר לשחקנים שנמצאים כיום בסגלים של הקבוצות ובעיקר נוסכים ביטחון בצוות המקצועי. יש שחקנים טובים מאוד הן במכבי נתניה והן בהפועל חיפה ופיטורים שלעצמם אינן פיתרון.
גם להפועל ת"א יש העונה, כמו בשנים עברו, קבוצה שיכולה להתחרות בצמרת ואולי אפילו לגנוב אליפות. למרות שההתקפה שלהם נחשבת לאיכותית ביותר, דווקא ההגנה החלשה שלהם כפי שמתארים זאת, היא הטובה בליגה (14 שערים בלבד ספגו).
אני מאוד אוהב את מה שאני רואה השנה מרמת השרון והפועל ר"ג שסומנו כמי שצפויות לרדת ליגה. נכון שבהפועל ר"ג הכובש המצטיין הוא שחקן זר, אבל כל ההצלחה של שתי אלו מבוסס על תוצרת כחול-לבן. כל אלו מחזירים קהל גם לקבוצות כאלו. אני מרוצה מהשילובים הנהדרים של הצעירים והותיקים בקבוצות כמו בני יהודה וקריית שמונה, למרות שהן נקלעות לחוסר יציבות משווע לרוב.
נכון, לא הכל מושלם. יש העונה קבוצות כמו אשדוד, הפועל עכו ובאר שבע שמצויות במשבר קשה, לאחר שלרוב עברו עליהם פתיחת עונה מצויינת בתחילת העונה. אבל מעבר לאופק של העונה הזאת - אין בכלל ספק שהן מסוגלות להצטרף לעליית המפלס המצויינת שעוברת על הליגה שלנו.
