אלה המכירים אותי, או עוקבים אחר הבלוגים שלי, יודעים שאני חסיד של אוכל טוב. אני גם לא בוחל בשום מאכל, אם אך צורתו אסטטית ואינה דוחה. במשך שנות נישואינו, אשתי הסתגלה במידה רבה לטעמי ורק לעתים רחוקות קורה, שאני מתלהב ממטעם כלשהו והיא דוחה אותו. (בין אלה עומדת אולי במקום הראשון הגבינה המסריחה, הלימבורגר הגרמני, או אחיו ההונגרי ה-,pálpusztai שאני ממש הרוס עליהם, אבל מעיז להביאם הביתה רק לעתים רחוקות, למען שמור על שלום הבית).

החיבה לאוכל טוב, הסקרנות וההרצון להתנסות בדברים חדשים, זוכים לביטוי גם בנסיעותינו לחו"ל. לכל ארץ המאכלים הלאומיים שלה ובתוכניות הטיולים שלנו, לצד נופים יפים, אתרים היסטוריים, מוזיאונים, לא נעדר גם מקומן של מסעדות טובות.

בספרד בקרנו מספר פעמים ובמיוחד התחבבו עלינו הגספצ'ו, מרק עגבניות קר, מתובל בפלפל שחור - השונה בטעמו ממסעדה למסעדה - והפאייה, תבשיל אורז עשיר, המתובל בזעפרן ושמן זית. קיימות גרסאות שונות, עם עוף, ירקות בלבד, אבל אנחנו מעדיפים את הגרסה המכילה כמות נדיבה של פירות-ים. את שני המאכלים האלה ניתן להשיג גם בארץ, אבל להבדיל מארץ מוצאם, שם הם מוגשים גם במסעדות עממיות, בארץ הם נחשבים לאוכל גורמה ובהתאם, גם מחירם מרקיע שחקים.

תופעה קולינארית נוספת האופיינית לספרד, שנחלה הצלחה עולמית אדירה היא הטאפס. להבדיל משתי המנות לעיל, הטאפס אינו מאכל מסוים. למעשה כל אוכל יכול להיחשב כטאפס, כל עוד הוא מוגש במנות זעירות, שמטרתן אינה להשביע, כי אם לאפשר לסועד לטעום מגוון מתאבנים בעלי טעם, מרקם, אופי, תכולה שונים, לפעמים 7-8 סוגים או יותר במהלך הערב, ככל שידך משגת.

גם בנסיעה הקצרה האחרונה שלנו השתדלנו ליהנות מהמאכלים החביבים עלינו, בליווי יין ריוחה ספרדי מעולה, או סנגריה. העיר בה שהינו, פוארטו באנוס, שופעת מסעדות טובות (ויקרות) לאורך שפת ימה הארוך והיפה. אכלנו פאייה נהדרת, כשאנו צופים על הנוף הנהדר והיאכטות הרבות העוגנות בנמל, אבל משום-מה לא הזדמן לנו לטעום גספצ'ו. ביום האחרון לשהותנו, ערכנו טיול לכיוון אחר מאשר בימים הקודמים וגילינו מסעדה תחת כיפת השמיים, אותה עד עכשיו לא ראינו.

תפסנו מקום ליד אחד השולחנות וראינו את הטבח - בלונדיני, בעל מראה השונה מהסטריאוטיפ הספרדי - שוקד על מלאכתו במרחק של פחות מ-2 מטרים מאתנו. ואכן התברר שהוא אנגלי, אחד מהרבים שהתאהב בספרד וגר בה כבר 12 שנים. הריחות מהמטבח עוררו את תאבוננו. מאחורינו, על לוח שחור, התנוסס התפריט ואשתי בחרה בתור מנת פתיחה בגספצ'ו כמהין. אני העדפתי את הפריט השני בתפריט, טארטאר של דג אוקונוס ((seabass עם מלפפון ואבוקדו. הסברנו למלצרית החמודה, כי אנחנו נוהגים לחלוק את האוכל וכל אחד טועם ממנתו של השני.

כעבור זמן-מה הניחה לפנינו המלצרית מגשון עץ מאורך, עם ארבע כפיות ועל כל כפית הונח משהו הדומה לביצת שליו. תהינו, מהו הדבר המוזר הזה? היססנו, איננו אוהבים להיראות בורים, אבל לבסוף פנינו לשף ושאלנו: "אוכלים את זה עם המרק?"

התשובה כמעט הפילה אותנו מהכסא: "זהו המרק!"

רק כאשר בזהירות רבה הכנסנו את הביצה לפה, התברר שהיא עשויה קרח דק ומכילה כמות נוזלים קטנה. הטעם שהתפשט בפינו היה נפלא. לשאלתנו ענה הטבח, כי הוא מכין את המנה (מצטער, אינני מקבל את הגדרתו, כי זהו מרק) תוך שימוש בחנקן נוזלי. אכן, התנסות חדשה.

מנה זעירה זאת רק עוררה את תאבוננו וחיכינו למנה השנייה. גם היא הייתה שונה מהמצופה. שתי חתיכות קטנות ומקופלות של בצק מטוגן, שביניהם הונח המילוי הטעים שהופיע בתפריט. סיימנו את מנתנו בשתיים-שלוש נגיסות. המלצרית, שראתה, שהנחנו את הסכו"ם, שאלה מדוע לא נגענו בצמחים? שוב הופתענו.

"האם גם אותם אוכלים?"

"כן, אנו משתדלים לבחור צמחי מאכל."

אחר מנה זאת היינו רעבים עוד יותר. עתה לא הייתה לנו ברירה, אלא להזמין את הפאייה. לאור מחירה של המנה עם פירות הים, הזמנו את הגרסה עם העוף והיינו בני-מזל עם הבחירה הזאת, כי הפעם הגישו לנו מנה כפולה. הפעם, לא רק התענגנו מהטעם, אבל גם שבענו.

החשבון, עם כוס יין, הגיע ל-68 אירו, הארוחה היקרה ביותר שאכלנו, אבל לא הצטערנו על ההוצאה. נהנינו מכל רגע. מהאווירה, מהנוף, מהשירות, מהשיחות שניהלנו עם השף והמלצרית וכמובן בראש וראשונה מהמטעמים שזכינו לטעום.