את סוף השבוע הנוכחי אנו מבלים בפסטיבל אילת למוסיקה קאמרית. הפסטיבל מתקיים השנה במלון "הנסיכה", הנמצא מחוץ לעיר, קרוב לגבול המצרי. יהיו אולי כאלה שיראו בכך חיסרון, אבל לי נראה שדווקא מיקום מבודד ושקט זה מתאים במיוחד לאירוח אירוע כזה. המלון מתהדר בנוף מדהים, מצידו המערבי נראים בעד קירות הזכוכית הענקיים הצוקים הדרמטיים של הרי אילת, בעוד מהמזרח נוצצים בשמש הבוהקת מימיו הכחולים של המפרץ.

למלון הגענו ביום שישי אחר שעה 10 בבוקר, נרשמנו בקבלה וכמעט מיד היינו חייבים לקבל החלטה, איזה קונצרטים אנו רוצים לראות באותו היום. ב-שעה 11 לפנה"צ היה אמור להתקיים הופעת המקהלה הממלכתית של לטבייה ואם רצינו להספיק להגיע בזמן, היה לנו זמן רק לשים את חפצינו בחדר ולנסות להשיג כרטיסים להופעה.

כאן ציפתה לנו ההפתעה הראשונה. המלון יפה, מודרני, לדעת יודעי דבר הטוב שבמלונות אילת, אבל את קופת הכרטיסים מיקמו מחוצה לו, במין במלונת פורניר עלובה, המכוסה בבד יוטה נגד השמש הקופחת ובעלת חלון מסורג המזכיר בית סוהר. מזג האוויר היה נעים יחסית, אבל אילת היא אילת ורחמינו נמכרו על הקופאית החמודה, שנאלצה להזיע בחוץ בשעות הצהריים החמות. ההפתעה השנייה הייתה מחיר הכרטיס, 150 ₪ לאדם, אבל הרי באנו לפסטיבל, לא בשביל לעשות בטן גב ליד בריכת השחייה הנאה. (כן, באילת זרחה השמש, בעוד שבתל אביב, שמענו, כי ירדו גשמים).

החלטתנו הייתה מצוינת. אני מניח, כי כמונו, גם אתם ראיתם כבר מקהלות אחדות, אבל המקהלה הלטבית, היא משהו אחר לגמרי. עוצמת הקולות השמימיים שהבנות הבלונדיניות (ברובן) התמירות הללו מפיקות, לא תיאמן. אתה מוקף בהן, שוקע בתוכן, נסחף למחוזות של הנאה טהורה שדוגמית היוטיוב האקראית שצירפתי, אינה מסוגלת להתקרב אליה. את המקהלה ליוו נגני הורטוס מוזיקוס המצוינים. המוסיקה הייתה של מונטוורדי, ברוקנר, פנדרצקי - היצירה המצטיינת לדעתי - ואפילו ברדנשווילי 'שלנו'.

קטע שנחרת בזיכרוני: שני סולנים משמיעים על הבמה מזמור מימי הביניים ובידם אייפאד, עם תווי ומילות היצירה. האין זה נפלא, שילוב מושלם של הקלאסי והמודרני?

זוג כרטיסים נוסף שרכשנו היה לרסיטל הפסנתר של סטיבן קובסביץ. פסנתרן אגדי זה, איננו זקוק להמלצתי, הפרשנויות הייחודיות שלו לעבודותיהם של הקומפוזיטורים הקלאסיים הגדולים, ידועות בכל העולם ומושמעות לעתים קרובות ב"קול המוסיקה", אבל בשבילנו הייתה זאת חוויה מיוחדת לחזות מקרוב בוירטואוזיות המדהימה בה אצבעות האומן נעות על הקלידים, להאזין לנגינתו הנפלאה ואף לשמוע את קולו הרך, החם, כאשר הוא מכריז על היצירה שעומד לבצע. טיפות זיעה בצבצו על מצחנו ולא רק בגלל זה, שהאומן ביקש לא להפעיל את המזגן באולם.

תקלה טכנית משעשעת קרתה בתחילת הנגינה. קובסביץ הפסיק פתאום לנגן, קם והדגים לקהל המשתאה, שאחד הקלידים נאלם דום. תוך דקה אץ לבמה טכנאי, פירק את הפסנתר כולו, תיקן את התקלה והאומן החל את היצירה מתחילתה.

את הכרטיסים לאירוע המרכזי של יום שישי, ב-9 בערב, רכשנו ביחד עם ההזמנה למלון. המופע כונה בתוכנייה "חגיגה צוענית" וזאת אכן הייתה חגיגה שלא מהעולם הזה, אבל הגורם הצועני היחידי כמעט בנגינת האנסמבל של רובי לקטוש, הוא זהות נגניו. צאצא זה של שושלת הלקטושים, הידועה בכל העולם, הוא תפוח שנפל רחוק מאד מעץ אבותיו. הוא אומנם שולט בצורה מושלמת בטכניקה הווירטואוזית המדהימה של הנגנים בני עמו - כפי שהוכיח מעת לעת, כאשר כאילו שכח את עצמו וחזר לכור מחצבתו, למשל בנגינת אחד המחולות ההונגריים של ברהמס - אבל ההופעה ברובה הייתה ג'אם סשן, ג'אז עם אלמנטים שהיו אולי הונגרים במקור, אבל קרובים יותר לבתי-הקפה, הברים  של ניו-יורק, מאשר הכפר ההונגרי. על הבמה היו מלבד רובי לקטוש ונגן כינור נוסף, פסנתרן, גיטריסט, נגן קונטרבס והם הכתיבו את הטון. הצימבלום, כלי דומיננטי בכל תזמורת צוענית, נשבר והאיש שהיה אמור לנגן עליו, הפעיל את התופים, ניגן על אקורדיון ובקטע קצר גם על הקסילופון. (הקטע שבחרתי, אופייני לנגינה ששמענו אתמול. רובי לקטוש מופיע בו עם אנסמבל אחר, אבל ביוטיוב ניתן למצוא שפע של קטעים עם הלהקה הנוכחית כולה).

אני מרשה לעצמי לצטט מתוכניית הפסטיבל: 'רובי לקטוש, המכונה על ידי התקשורת "כנרו של השטן", הרכבו תואר כ"מביא את האש אל במת הקונצרטים", "מדביק את הקהל בטירוף המוסיקה ההונגרית", "שילוב בין רגישות מוסיקלית גבוהה לטכניקה ומהירות נגינה מוטרפת לחלוטין." האולם היה מלא מפה לפה. הקהל נשבה כולו בקסמו של האנסמבל, הודה בתשואות רמות וקיבל קטעים רבים בקריאות 'ברבו' רמות.

ראינו ביום אחד שלושה קונצרטים נפלאים, שונים לחלוטין זה מזה באופיים. המשותף היה, כי בשלושתם הופיעו אומנים דגולים, כולם משכמם ומעלה וסיפקו לאלה שלא נבהלו מההוצאה הניכרת, חוויה חד-פעמית שלא תישכח לעולם.

אני מקווה לדווח כאן גם על יומו האחרון של הפסטיבל ואולי לצרף גם צילומים אחדים.