יכול להיות שוועד הרכבת צודק בטיעוניו ,אך דרך פעילותו אינה מקובלת ומכעידה על אנרכיה שלטונית.
בדומה לנחום ברנע גם אני מסכים שעבודה מאורגנת הינה דבר חשוב ,וזכותם של עובדים להתארגן ,לחתום על חוזים קיבוציים, ,להיאבק על שכרם,ועל תנאי עבודתם.
כל זה נכון בתנאי שלא עוברים על החוק הכתוב(קרי לא פועים בציבור הרחב ,ולא מבזים את בית-המשפט).
במשך עשרות שנים כל נושא הרכבת נתפס כנושא שולי אשר מלבד הקו: תל-אביב ,חיפה ,נהריה לא עניין אף אחד.
בארבע השנים האחרונות חל שינוי מקיף במדיניות משרד התחבורה אשר החל להטוות תוכניות להקמת קווי רכבת נוספים ,ומשרד האוצר אשר נאלץ לתקצב מיליארדים כדי להכפיל ולשדרג את המסילות וברכישת קרונות חדשים.
המשק כידוע מורכב מועדים אשר מעוניינים לשמור על השמנת ,ולא לעבור רפורמה מקיפה אשר תתאים את תחום עיסוקם לקצב החיים המודרני.
למשל, ועד עובדי הרכבת שלט בה בשנותיה הכושלות ,המפגרות והוא לא מוכן לקבל כל שינוי.
פרטי המקרה
לאחר שנשרפו קרונות בתאונה שהתקיימה במארס אשתקד ליד העיר נתניה החליטה הנהלת הרכבת לרכוש קרונות עמידים לאש מחברת "לומברדיה" שבדנמרק.
הדנים התנו את קיום עסקי הרכישה בכך שפועלים מטעמם יפעילו ויתחזקו את הקרונות.
ועד הרכבת בראשות גילה אדרעי, שי טל, ומשה אוליאל החליט להשיב מלחמה שערה מאחר והם פחדו שיפטרו אותם.
התוצאה הינה הרת אסון: עשר פעמים הושבתה הרכבת בשנתיים האחרקונות הן כתוצאה משדרוג המסילות,והן כתוצאה ממלחמתם של אנשי הועד בהנהלת הרכבת.
אך אתמול אנשי הועד הגדישו את הסאה כאשר זלזלו בצו שהוציא להם בית-הדין לעבודה ולא השיבו את הרכבת לפעולה כעבור מספר שעות.
חבל מאוד שהשופטת אפרת לסקר לא שמה את ראשי הוועד במאסר בנוסף לקנס שהם קבלו, וכן היה צריך לסגור את הרכבת לשבועיים כדי ליצור הרתעה ולהראות שחוק זה חוק וכולם שווים לו.