מס' צפיות - 141
דירוג ממוצע -
Bengal Tiger At The Baghdad Zoo / Broadway - ביקורת
מאת: אלעד נעים 20/06/11 (19:17)

בברודוויי מרבית התיאטראות התמקדו במהלך השנים בהפקת מחזות זמר, ואילו הפקת מחזות קלאסיים ומודרניים מאז ומתמיד הייתה מצומצמת יחסית, ולא זכתה לפופולריות רבה, ומעטות ההפקות מסוג זה ששרדו בברודוויי לאורך זמן. יחד עם זאת, מחזות עכשוויים בעלי תוכן פוליטי כמעט שאינם מועלים כלל, וגם אם כן הקהל האמריקאי לפחות אינו מגיע לקופות התיאטרון בהמוניו, ונראה כי הקהל האמריקאי מעדיף גם את המחזות הביקורתיים בעטיפת המחזמר. המחזה "Bengal Tiger At The Baghdad Zoo" נכתב ע"י המחזאי האמריקאי הצעיר, רג'יב ג'וזף, והאחרון היה מועמד בזכותו לפרס הפוליצר היוקרתי לדרמה בשנת 2008. מאז המחזה  עלה בשתי הפקות בארה"ב, אחת מהן בלוס אנג'לס, וזכתה לביקורות מעורבות, ובימים אלו מועלה המחזה בתיאטרון ריצ'ארד רוג'רס בברודוויי עד לתאריך 3.7.11 בהסכם מוגבל עם שחקן הקולנוע ההוליוודי הידוע, רובין וויליאמס, וההצגה זכתה לשלוש מועמדויות לפרס הטוני היוקרתי.

 

עלילת המחזה מעמידה במרכזה נמר השבוי בגן החיות בבגדד, וחש חרדה ופחד, וכתוצאה מכך נושך את ידו של טום, אחד החיילים האמריקאים ששומרים עליו, ולכן החייל השני, קוו, יורה בו והנמר מת. מכאן ואילך הנמר מתחיל לרדוף את קוו במחשבותיו ובחלומותיו. החיילים בזזו אקדח מזהב ששימש את עודאי חוסיין ואת מושב האסלה מזהב שהיה בארמונו, ולאחר שטום נשלח לטיפול רפואי בארה"ב, הוא חוזר לבגדד על מנת לקחת את השלל, אולם השלל נופל לידיו של מוסא, גנן שעבד בארמונו של עודאי, וכעת עובד כמתורגמן עבור האמריקאים, והוא נרדף ע"י רוחו של עודאי המת. דרך עיניו של הנמר מתואר עולמם של החיילים האמריקאים בעיראק - התלבטויותיהם המוסריות, הלם הקרב, יושר, ביזה וכדומה.

 

המחזה של ג'וזף כתוב באופן מרתק, היות שדווקא דרך ההומור הציני מובאת לידי ביטוי הביקורתיות בצורה הטובה ביותר, וניכר כי מדובר באחד המחזות האמריקאיים הטובים ביותר בשנים האחרונות. כמו כן, הבחירה להעמיד במרכז העלילה את החיילים האמריקאים ואת הנמר הייתה מבריקה, שכן היא מעצימה את הניגוד בין בני האדם שנתפסים כאנושיים לעומת בעלי החיים שנתפסים כפראיים, ולמעשה, נראה כי לפרדיגמות אלו אין אחיזה במציאות, אלא בדיוק להיפך, ולא פעם בני האדם מתנהגים בצורה פראית, ואילו בעלי החיים מגלים אנושיות. בנוסף לכך, הנמר הוא לכאורה דמות נייטרלית, ואינו סוחב עמו את המשקעים הרגשיים של האוכלוסייה העיראקית ואת הטינה שהיא חשה כלפי האמריקאים, אולם באמצעות הנמר ג'וזף מעלה שאלות מהותיות לגבי המלחמה בעיראק, נחיצותה, השפעותיה הקשות על החיילים האמריקאיים, ובזמן שכוחות הצבא האמריקאיים נמצאים עדיין בעיראק, נראה כי ביקורת זו עודנה רלוונטית.

 

הבמאי מויזס קאופמן (כותב המחזה "33 ווריאציות", אשר זכה לביקורות משבחות בברודווי ולמועמדות לפרס הטוני היוקרתי עבור המחזה הטוב ביותר) יצר הצגה עשויה היטב ומרשימה בזכות משחקם המצוין של המשתתפים, ולמעשה ההצגה מסתמכת על עומקו ועל איכותו של המחזה, לצד עבודת השחקנים התיאטרלית וההדרכה הטובה שקיבלו מהבמאי. קאופמן הצליח ליצור בחלל האולם אווירה אוריינטלית, והצליח למזג את כלל המרכיבים הבימתיים על מנת להביא לידי ביטוי את עולמם של החיילים האמריקאים שמתנגש באופן חזיתי עם עולמם של התושבים בעיראק, אולם ברור מעבר לכל ספק שהמלחמה פגעה בשני הצדדים, והביאה להשלכות משמעותיות על מהלך חייהם. בנוסף לכך, הבמאי העמיד היטב את העולם הדמיוני ואת עולם הרוחות לצד העולם המציאותי וכן את התקשורת בין הנמר לבין בני האדם, ויצר בין כל אלו עימות מתוחכם, כך שנוצר טשטוש בין הדמיון לבין המציאות.

 

דרק מקליין יצר תפאורה נפלאה ומוקפדת בפרטיה, אשר המחישה היטב את האווירה הלוחצת שנוצרה בעיראק, ובאמצעות תפאורה שחלקיה מתחלפים במהירות נוצרו מעברים זורמים בין התמונות השונות. כמו כן, רצפת הבמה ושוליה מולאו ברצפות שבורות בחלקן שחושפות את יסודות המבנים, ובכך סימלה את התפוררות המוסר והערכים כתוצאה מהמלחמה. בנוסף, דיוויד לנדר השלים את התפאורה באמצעות תאורה מדויקת, שיצרה האפלה במינון הנכון, והעצימה את הדרמטיות של המחזה, ולכך הצטרפה המוסיקה של קתרין בוסטיק, שסייעה במיוחד לביסוס המתח לאורך ההצגה. התלבושות שעיצב דייוויד זין נבחרו בקפידה והתאימו באופן מיטבי לדמויות השונות, ולמעשה הנמר הולבש כאדם, והדבר השתלב ביכולת שלו לתאר את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן אנושי לחלוטין.

 

רובין וויליאמס בתפקיד הנמר עשה עבודה נפלאה, ואין ספק שוויליאמס הוא גאון, ויכולותיו המשחקיות וחדות לשונו שבאות לידי ביטוי בסרטי הקולנוע ששיחק בהם, קיימות גם בתיאטרון. צפייה בוויליאמס היא חוויה בפני עצמה, שכן שולט היטב בדיבור המהיר ובהענקת המשמעות הרגשית והאישית לכל מילה ומילה בטקסט שלו, ומצליח לשרטט דמות אמינה במיוחד, וכל זאת רק דרך העובדה שהוא חולק עם הקהל את תחושותיו, את רגשותיו ואת המציאות כפי שהוא חוזה בה. יחד עם זאת, ניכר כי ללא וויליאמס ספק אם ההצגה הייתה מצליחה למשוך אליה קהל רב ו / או לעלות בברודוויי, וחבל, היות שמדובר במחזה מצוין ללא כל קשר להשתתפותו של וויליאמס.

 

בראד פליישר בתפקיד קוו וגלן דיוויס בתפקיד טום עשו עבודה מעולה, ועיצבו באופן מדויק את המציאות שחוו החיילים האמריקאיים בעיראק, אולם לא רק שם אלא בכל מקום. שניהם המחישו במשחקם את הדילמות המוסריות ואת השלכותיה של המחלחמה על מהלך חייהם קדימה, ועל אף הנאמנות לארה"ב והגאווה האמריקאית, הם בסופו של דבר מעוניינים לחזור לבתיהם בשלום ולחיות חיים רגילים. כמו כן, שניהם יצרו שני טיפוסים קלאסיים של חיילים - דייוויס את דמותו של החייל מלא התעוזה שאינו בוחל באף אמצעי על מנת להשיג את מבוקשו, ופליישר את דמותו של החייל הנתון להשפעה, אשר בסופו של דבר חווה את הסבל הרב ביותר. יצוין, כי פליישר במיוחד הרשים במשחקו, שכן הוא ניווט במדויק בין חוויותיו המציאותיות לבין החוויות בדמיונו.

 

אריאן מועייד בתפקיד מוסא גילם היטב את דמותו של העיראקי אשר נתון במאבק מתמיד בין נאמנותו למולדתו לבין רצונו לשרוד או רצונו להשגת צדק אישי וחברתי. גם הוא המחיש היטב את הפער בין העולם המציאותי לבין רוחו של עודאי שרודפת אותו, ומביאה אותו לעשות מעשים בניגוד לרצונו ובניגוד למערכת הערכים שלו. לצדו, ראח טיטיזיאן בתפקיד עודאי חוסיין יצר דמות מדויקת, ברברית ומשוללת ערכים ואנושיות לחלוטין. עוד משתתפות בהצגה : שילה ואנד ונסאר זדגאן בתפקידי הנשים העיראקיות שאף הן עשו עבודה טובה.

 

 

סיכום : דרמה מטלטלת ומבוצעת לעילא ע"י כל צוות השחקנים ובראשם רובין וויליאמס. אל תחמיצו!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר