מאז הצלחתו המסחררת של המחזמר "מאמא מיה" שנכתב ע"י שני חברי להקת ABBA, ביורן יולבאוס ובני אנדרסון, מחזות זמר המבוססים על להיטים מוכרים נוצרו כמעט ללא הפסקה הן בארץ והן בחו"ל. בין השאר הועלו המחזמר "We Will Rock You" המבוסס על שירי להקת Queen, המחזמר "American Idiot" המבוסס על שירי להקת Green Day, המחזמר "מרי לו" המבוסס על שירי צביקה פיק, המחזמר "לילה לא שקט" המבוסס על שירי שלמה ארצי ואחרים, ולאחרונה עלה בתיאטרון הבימה המחזמר "סיגל" המבוסס של שיריהם של אריס סאן ושל עליזה עזיקרי. המשותף בין כל מחזות זמר אלו הוא שכולם כאמור מבוססים על שירים שנכתבו בעבר ומוכרים לציבור הרחב, כך שמבחינה מוסיקלית מחזות זמר אלו אינם מחדשים דבר. בד בבד, המחזה שנרקם סביב אוסף הלהיטים היה מאז ומתמיד לוקה בחסר וצפוי למדיי, שכן בניגוד למחזמר שבו השירים נכתבים לאחר המחזה ומותאמים אליו מבחינה מוסיקלית, כאן הקשר בין השירים הוא זה שטווה את פיסות הסיפורים לסיפור אחד שלם, ולכן הדבר לא היה מוצלח במיוחד.

בשנים האחרונות בישראל ניכר כי מחזות זמר המבוססים על שירים מוכרים סוחפים אליהם לא מעט קהל, לעומת מחזות זמר אחרים שזוכים לרוב להצלחה מוגבלת או חלקית בלבד, וע"פ תוכניות התיאטראות הרפרטואריים נראה כי ישנן כוונות להעלאת מחזות זמר נוספים באותו הסגנון, בעוד שתוכניות להפקת מחזות זמר חדשים או מחזות זמר בהעלאה מחודשת נדחות שוב ושוב. נדמה כי התיאטראות הרפרטואריים רואים במחזות זמר מסוג זה הצלחה קופתית בטוחה, שכן השירים המוכרים הם אלו אשר יצליחו למשוך אליהם את הקהל בהמונים, אך מי שמכיר היטב את עולם מחזות הזמר, יוצא לרוב מאוכזב מהפקות אלו.

בשנות הששים הזמר היווני אריס סאן הפך לאומן המצליח ביותר בישראל, ומהמועדונים הקטנים ביפו הוא חדר לתחנות הרדיו והושמע ללא הפסקה, ולמעשה הוא היה זה שהביא את המוסיקה היוונית לכדי פופלריות בישראל. אמנם בתחילה הוא התקבל בחום בקרב אוהבי המוסיקה הערבית שלחניה דומים, אולם עד מהרה גם בכירי השלטון והצבא הפכו למכרים קרובים שלו, ובילו בהופעותיו דרך קבע. אחד מלהיטיו הבולטים ביותר היה "סיגל", אשר הושמע בתחנות הרדיו השונות ללא הרף, ואף זיכה אותו בפרס כינור דוד, מה גם שבאותה שנה השם סיגל הפך לאחד השמות הנפוצים ביותר עבור בנות שזה עתה נולדו. סאן הפך ליקיר טורי הרכילות בעקבות הרומן שניהל עם עליזה עזיקרי, בוגרת להקת גייסות השיריון, שבאותם זמנים הייתה נשואה לנסים עזיקרי, שהיה שחקן בתיאטרון הבימה. שיתוף הפעולה המוסיקלי בין סאן לבין עזיקרי הוליד להיטים רבים, ועזיקרי עזבה את בעלה ואת בנם המשותף, וילדה לסאן בת, שגם הביאה לסיום הקשר ביניהם. יצוין, כי עד ימינו ישנם מעריצים רבים לאריס סאן, שטוענים שהוא איננו מת, אלא החליף את זהותו לאחר שהסתבך עם אנשי העולם התחתון, אולם גם אם אינו חי, המוסיקה שלו הפכה למורשת.

המחזמר "סיגל" נכתב ע"י שלמה מושקוביץ עבור תיאטרון הבימה בשנת 2004, אולם לא הועלה על הבמה. יחד עם זאת, בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין החליטו להעלות את המחזמר בהפקה מצומצמת, שלאור הצלחתה אימץ אותה התיאטרון הלאומי הבימה, והעלה אותה כחלק מהרפרטואר ובכיכובם של שני השחקנים שגילמו את הדמויות המזוהות עם סאן ועם עזיקרי. הכתיבה של מושקוביץ רדודה למדיי, ולטעמי מדובר בבינוניות ומטה, שכן הבחירה להעביר את הסיפור דרך צילומים לטלנובלה מציצנית הופכת את הסיפור כולו למגוחך ולמביך. בד בבד, מצהיר מושקוביץ כי לא היה בכוונתו שהמחזמר "סיגל" ישקף ביקורת חברתית כלשהי, אולם בו בזמן ישנן לא מעט הגיגים הנוגעים למציאות הריאליטי, לכוכבות בן לילה ולמקומה של הרכילות כחלק בלתי נפרד מהאומנות. בנוסף לכך, הלהיטים של אריס סאן ושל עליזה עזיקרי וביניהם : "זינגואלה", "רק אתמול נולדה", "בום פם", "בחיים הכל עובר", "הכל שקרים", "סיגל", "לפעמים צריך לשכוח", "אני אוהב אותך" ואחרים, הם אלו שהכתיבו בבירור את העלילה המתוארת בסיפור, כך שלצד ההתרחשות האמיתית נוספו דמויות שתפקידן לתמוך לכאורה בעלילה. התוצאה היא לא פחות מבידור זול להמונים, ללא טיפת תחכום או אלגנטיות. בעייתיות נוספת היא שמושקוביץ בחר בדמויות שעל פניו הינן פיקטיביות - סיפור אהבתם של יאקיס ושל סיגל -בעוד שברור מעבר לכל ספק, מה גם שהדבר נאמר בריש גלי, שמדובר בסיפורם של סאן ושל עזיקרי, ולכן לא ברור מדוע היה נחוץ לשנות את שמותיהן של הדמויות. מיותר לציין, כי במחזה יש לא מעט מצבים בלתי פתורים, שמעמידים בסימן שאלה את עומק הכתיבה וההתייחסות לפרטים, וכך למשל לא ברור מה היה יחסה של סיגל לתינוק שנטשה כשעזבה את בעלה ועוד.

תמוה עוד יותר בעיניי שהתיאטרון הלאומי הבימה, אשר בחודשים האחרונים עומד במרכז סערה ציבורית הנוגעת לתקציביו ולגרעונותיו, משקיע כספים בהעלאת מחזמר מסוג זה, במקום להתמקד ביצירה איכותית כפי שהיה מצופה מתיאטרון שמוגדר כתיאטרון לאומי. ללא ספק, בהפקה זו הושקעו כספים רבים על מנת להעבירה ממסגרת של בית ספר למשחק למסגרת של תיאטרון רפרטוארי, והתוצאה, איך לומר, אינה משביעת רצון בלשון המעטה.

הבמאי צדי צרפתי עומד מאחורי הצלחות בימתיות רבות, אולם בדומה למחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" שביים בשנת 2008, גם במחזמר "סיגל" אין ולו רגע אחד מרגש או נוגע ללב. באופן אירוני מדובר בבמאי שנוהג להתייחס לעניין זה כחלק בלתי נפרד מהערותיו למתמודדים בתוכנית "כוכב נולד". גם אם המחזה שכתב מושקוביץ הינו בינוני ובידורי לחלוטין, ניכר כי בהחלט היה מקום להפוך את המחזמר לחגיגה יוונית מבדרת ומהנה, והדבר לא התרחש. כאן ראוי לציין כי בשנת 2009 עלתה בתיאטרון בית ליסין ההצגה המוסיקלית "תמונות יפואיות" בהפקה צנועה ומינימלית למדיי, ובה שובצו לא מעט משיריו של אריס סאן, ובמקרה זה הצליחו ליצור הצגה משעשעת ומהנה במיוחד באמצעים דלים באופן משמעותי.

צרפתי נתפס כבמאי למוד ניסיון שיודע ליצור מכלל המרכיבים הבימתיים הצגה עשירה, אך למחזמר "סיגל" אין מאפיינים של מחזמר פרט לעובדה שמשובצים בו שירים. הסיפור עצמו אינו מחזיק מים, ולמרות האפשרות ליצור לפחות קטעים מוסיקליים שמשתתפים בהם שחקנים רבים, הדבר לא בא לכדי מימוש. הכוריאוגרפיה של מוריה זרחיה דלה ומאכזבת במיוחד, וכמעט שאינה כוללת מאפיינים של מוסיקה יוונית, ונראה כי המעט שיש הוא פרי אילתור של השחקנים בהצגה. אבי שכווי עיצב תפאורה סתמית, שבה החלל הוא אולפן צילומים לטלנובלה חדשה, והאביזרים נראים רעועים, דוגמת הספה שכמעט התפרקה במהלך ההצגה, מה גם שמסכי הוידאו שלהם היה אחראי אריק אביגדור הפכו עד מהרה למעיקים. גם מבחינת התאורה לא הייתה הצלחה גדולה, והייתי מצפה שבמחזמר שבו כביכול השירים מבוצעים במועדון יפואי, תהיה תאורה טובה יותר. עם זאת, בתלבושות ובפאות הורגשה השקעה רבה יותר, למרות שחלק מהאביזרים דוגמת המגפיים אינם מזוהים עם התקופה המדוברת.

מבחינה מוסיקלית שי בן יעקב יצר עיבודים חדשניים למוסיקה היוונית, ונדמה שבשלב מסוים המוסיקה זו אינה יוונית אותנטית כמצופה, אלא מעורבות בה השפעות של מוסיקת פופ ורוק. יחד עם זאת, ההרכב שמנה ארבעה נגנים : מיכל סולומון (פסנתר), אודי גלברט (תופים), אדריאן גבע (גיטרה בס) וחיים רומנו (גיטרה ובוזוקי), היה נהדר ועשה עבודתו על הצד הטוב ביותר. גם מבחינת ההדרכה הקולית היה טעם לפגם, שכן לא מעט קטעים מוסיקליים לא בוצעו היטב.

במרכז המחזמר עומדים ארז רגב בתפקיד יאקיס והדר רצון-רותם בתפקיד סיגל, שניהם בוגרי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, אשר שיחקו בהפקה זו גם במקור. יצוין, כי מדובר בשני שחקנים אנונימיים למדיי, שבעיניי הרעיון להציבם במרכז מחזמר הוא נפלא מיסודו, שכן הדבר מאפשר הזדמנות יוצאת דופן לשחקנים צעירים למען יבטאו את כישרונם. בחירות כאלו הוכיחו את עצמן גם בעבר בהצגות כמו "גבירתי הנאווה" ו"מצחיקונת", שהפכו את השחקנים הצעירים ששיחקו בהן לכוכבים בין לילה. יתר על כן, סיפורים אלו מתארים את פריצה גדולה, ומה סמלי יותר מלאפשר לשחקן לחוות את אותה הפריצה כמו הדמות. לצערי, בעידן הטלוויזיה והריאליטי, כוכבים שאינם שחקנים הופכים עד מהרה לאלו שמככבים במיטב הצגות התיאטרון, ולרוב הדבר מביא לתוצאה מבישה ולא מוצלחת כלל ועיקר. מבחינתו של רגב, אפשר לומר מעבר לכל ספק שמדובר בשחקן מצוין ובזמר בעל יכולות קוליות מרשימות, שהביא לידי ביטוי במשחקו בצורה עקבית את המבטא היווני ואת דמותו השנויה במחלוקת של יאקיס. פרט לתמונה האחרונה במחזמר הוא שמר על משחק מאופק ומדויק, ואילו בתמונה האחרונה התלהם והתפזר, כך שהתמונה כולה הפכה לבלתי אמינה. מבחינתה של רצון-רותם, קשה לומר שבחים, שכן היא איננה זמרת, ולא ברור מדוע היא לוהקה לתפקיד הראשי בו עליה לגלם זמרת, בעוד שעל אותה במה מופיעות איתה זמרות המתאימות לתפקיד הרבה יותר. בשירתה של רצון-רותם הורגשו זיופים, והיא לא הצליחה להביא את השירים למקומם הראוי.

גיא זו-ארץ בתפקיד עמי זליג, המפיק שמעוניין ליצור טלנובלה ע"פ סיפורה של סיגל, לא עשה עבודה טובה, וניכר כי הדבר נובע מהתפקיד עצמו שאינו מחמיא לכישרונו הרב של זו-ארץ כשחקן, מה גם שאינו מביא לידי ביטוי את יכולותיו הקוליות פרט לקטע שבו השחקנים משתחווים בסיומה של ההצגה. לצדו, ורד פלדמן, בתפקיד דורית, אחותה של סיגל, גילמה את הדמות בצורה מהוססת למדיי, וסגנון המשחק שלה דומה במיוחד לדמויות שגילמה בהצגות אחרות. הקשר בין זליג לבין דורית מתחיל על בסיס עסקי, והופך באופן צפוי לרומנטי במסגרת הסוף הטוב שצריך לספק לקהל, דבר שיוצר בעיקר מבוכה.

רותם אבוהב בתפקיד שושי המלחששת מביאה לידי ביטוי את יכולותיה הבידוריות, וברוב ההצגה היא עושה זאת בצורה מוצלחת ובמינון הנכון, אולם לאחר מכן היא סוחטת את הבדיחות עד טיפתן האחרונה, כך שהדבר היה בעוכריה. שלומי קוריאט בתפקיד בני הגדול, האמרגן, משחק תפקיד אשר מזוהה עם תפקידים אחרים שגילם, וכרגיל גולש לבידור זול ומאוס.

אמיר הלל בתפקיד חזי קונפורטי, בעלה של סיגל, עושה עבודה טובה מאוד, ומצליח לשקף את במשחקו את הדמות המנוגדת בחיצוניותה ובפנימיותה לדמותו של יאקיס. אניטל אלבחר בתפקיד הלנה, אישתו של יאקיס, עושה בשתי תמונות קצרות עבודה מצוינת ומשרטטת דמות אמינה ומשכנעת, אשר כואבת את התנהגותו של בעלה ומאידך אינה רוצה להיפרד ממנו. הלל ואלבחר הם שני זמרים מצוינים, אולם בדומה לזו-ארץ גם כישרונם לא נוצל במסגרת הפקה זו, פרט לקטע שבו השחקנים משתחווים, שם הם מפגינים יכולת קולית גבוהה, ולקטעים בהם הם חלק מהלהקה.

עוד משתתפים בהצגה : אסף שגב, עופר רגירר, אלעד רביב, אלינור פלקסמן, איתי פלג, אביטל מטרי, איציק כהן-פטילון, לירון יואלי, מרב הררי ונעה גודל, אשר עושים את עבודתם היטב ותומכים בשחקנים הראשיים.

סיכום : כישלון אומנותי בניחוח יווני.