מס' צפיות - 157
דירוג ממוצע -
הנורמות המוסריות של העולם האורתודוקסי
מאת: אברי שחם 26/04/11 (20:14)

בימים אלה, כאשר מצבה הפיננסי של יוון מעורר עצבנות גלובלית בשווקים הפיננסיים בעולם, אולי תמצאו עניין במה שידידתי לילי כתבה על הארץ, בה חיה במשך 23 שנים: 

"חוסר המעש נמאס עליי. ביקשתי ממנהל החשבונות של החברה שהזמינה ממני מעת לעת עבודות, שיעזור לי להקים חברה מישלי. זה החל כסטודיו לגראפיקה. עברתי את חברות הפרסום הגדולות ביותר וחתמתי עמן על חוזה לביצוע עבודות מזדמנות. בתי החרושת לסיגריות, יבואני הביגוד והמכשירים החשמליים פנו אליהם, הן מימנו את בנייני המשרדים הגדולים, את המזכירות שישבו בכלובי הזכוכית, את אנשי השיווק, את קווי הטלפון וסוללות המחשבים, הן הכינו דו"חות סטטיסטיים, אני מכרתי להן את הגראפיקה שלי והן גבו עבורה מלקוחותיהן מחיר הגבוה פי חמישה ממה שאני קיבלתי. זה דווקא נראה היה לי בסדר, הייתה לי ההרגשה, כי חלקי בעניין היה הקל יותר.

אהבתי לעבוד בלילה, בחומו של היום כולם כאן נחים. בין שתיים לחמש בצהריים, לובשים פיז'מות, מגיפים את התריסים וישנים. בצהרי היום, נשמר החוק הבלתי כתוב לשמירת מנוחת השכנים יותר בקפדנות מאשר בלילה, כאשר למעשה איש אינו ישן. התופעה מעלה לעתים קרובות חיוכים אצל תיירים אירופאים המתארחים אצלנו. כך למשל פעם הביאה אחותי הצעירה את משפחתה אילינו, הם לא יכלו לישון בצהריים וחיי הלילה התישו אותם תוך ימים אחדים. הם התנודדו כסהרורים בין האבנים הלוהטות של החפירות הארכיאולוגיות.

לאחר זמן קצר הייתי צריכה לשכור גרפיקאים נוספים לעזרה בעבודה ואחרים לביצוען של העבודות הלא-מקצועיות. נערי שוליה שהתרוצצו עם קטנועיהם כל היום בעיר ומנהלנים. כמעט בלי לשים לב, הפכתי לבעלת חברה בת ארבע עשרה עובדים. מזמינים אחדים פנו אלינו ישירות, ללא תיווכה של חברת הפרסום. צילמנו, קיבלנו על עצמנו הכנה לדפוס וכיוון שאיש אינו משלם לך עבור רעיון טוב, הזמנו גם את החומר בבית הדפוס. עבור חוברת מוכנה, כרזת פרסום, עטיפה לתקליט, שמסרנו ישירות ללקוח, כבר אפשר היה לגבות מחיר מלא. הכסף זרם אלינו. כאשר נשאה חן בעיניי דירה בת 240 מטרים מרובעים לרגלי הר אימיטוס, שילמתי עבורה מכיסי, בכסף מזומן, 50 מליון דרכמות. לריהוטה קניתי את הפריטים היפים ביותר, ציורים, פסלים, בתערוכות יורוענתיקה בבריסל, אבל גם אצל סוחרי העתיקות ברחובותיה הקטנים של אתונה ולונדון, מצאתי דברים יפים רבים, שלא יכולתי להתאפק מלקנותם. לא ביזבזתי כסף, כמעט כל אגורה שהוצאתי יכלה להיחשב כהשקעה. זה היה המזל שלי.

היוונים הם עם בלקני, במילונם המילה 'ערמומי' נחשבת לחיובית. אם אדם מרומה, הוא אינו מרגיש בושה, כי אם מספר על כך בגאווה. התופעה מתוארת אולי בצורה המובנת ביותר על ידי הסופר ההונגרי שאנדור מאראי בספרו "אדמה, אדמה": במלחמת העולם, כאשר הצבא הרוסי היגיע לפאתי בודפשט, הוקם מחנה לא רחוק מביתם. יום אחד התדפק אצלם חייל רוסי וביקש בהשאלה גרזן. אבי הסופר נענה ברצון והחייל הבטיח להחזירו למחרת,  אולם הגרזן לא הוחזר למחרת היום וגם לא לאחר מכן, הוא אבד לעולמים. כל אדם הונגרי היה סבור, כי החייל גנב את הגרזן. במשפחה הבורגנית ההונגרית חונכו האנשים בין שתי מלחמות העולם, שכאשר החייט מבטיח שהחליפה תהיה מוכנה ביום שישי, היא תהיה מוכנה גם אז, אם נניח, הוא צריך להשתתף בשתי הלוויות במשך השבוע. היא תהיה מוכנה, כי זה מה שהחייט הבטיח. בצורת החשיבה הזאת התמצו התרבות, המוסר האירופאי, הנוצרי דאז, תחושת הוודאות על העולם וחיי המשפחה הבורגנית, שאינם ניתנים לעירעור. הנורמות המוסריות של העולם האורתודוקסי פעולות בצורה שונה. לא צריך לכעוס על החייל הרוסי. הוא חשב, כי אם האדם הזה מטומטם עד כדי כך שהשאיל את הגרזן שלו לאדם זר, אז מגיע לו שיפסיד אותו. שילמד לקח.  

יוון שייכת לבלקן, זאת היא טריטוריה אורתודוקסית. אדם זר הגר כאן, נמצא במצב קשה, כי בנסיונו לשרוד, מתערערים העקרונות המוסריים היסודיים שלו מדי יום ביומו. הכרתי למשל איל ספנות שבדי, שערך סיורים בים התיכון עבור תיירים עשירים. הוא סגר את משרדו תוך שלושה חודשים, באומרו שאינו יכול יותר. להסכם בלחיצת יד עם מישהו, למחרת כבר אין כאן ערך, כאשר אדם מחייך אליך, לעולם אינך יכול לדעת מה עובר בראשו, כשמאן דהו מבטיח לך משהו, הוא במכוון ינהג אחרת, אבל לא יודיעך על כך. ישנם אנשים שבאופן דינאמי נטמעים תוך שנה-שנתיים לתוך העולם החדש הזה. אחרים מתקשים יותר, נאחזים בעקרונותיהם, הופכים כל מקרה לבעיה מוסרית, בכל צעד ושעל נגררים לעימותים. את אלה החברה אח"כ מסלקת מתוכה, כמו שגוף האדם דוחה גוף זר. המניפולאטורים לא יכולים לסבול בשורותיהם את אלה המתרברבים בהגינותם.

אני, שהתגוררתי שנים רבות כל-כך מחוץ להונגריה, גיליתי בעצב אחר שובי, כי תהליך הבלקניזציה החל גם כאן. המדינה שעזבתיה בסתיו 1979, אינה קיימת יותר. אלה שחיו כאן אז, השתנו גם הם ברובם. יכול להיות שאותי יכולים להבין רק אנשים מבוגרים, שכתוצאה מגילם לא נאלצו להשתתף בשיערוך המוסרי שנבע מהטרנספורמציה של המדינה. 

החברה שלי באתונה התמוטטה באופן פתאומי לחלוטין. איש הכספים שלי אומנם הזהיר אותי שהעניינים אינם נראים טוב, אבל לא התרגשתי. מאז שהחילותי בעבודה, עמדתי במאבק מתמיד עם לקוחות שבטריקים שונים ניסו למנוע ולדחות את מועדי התשלום. בסוף, העסקתי אדם מיוחד שתפקידו היה לדאוג לפרעון חשבונותיהם של המזמינים, לפני שקיבלו לידם את העבודה המוגמרת. חברתי נקלעה למצוקה שהלכה וגדלה. מספר פעמים קרה שלא יכולנו לפרוע המחאות, כי החברה שהייתה חייבת לנו, נסגרה והחלה לפעול תחת שם חדש. עלויות ההדפסה, ההון החוזר שלנו, הסתכמו במיליונים ואם מישהו לא שילם לנו, הסכום פשוט אבד. כאשר יום אחד, בחודש יולי, הביאו לי צ'ק בסכום של מיליון וחצי, שהיה צריך להיפרע ב-1 בינואר, כינסתי את הצוות ותוך שעתיים סגרתי את החברה.

אומנם לא הייתי ממש מודעת למצבנו האמיתי, אבל ברגע האחרון עשיתי את הפעולה שהתבקשה. התברר שנוכל לצאת מהמצב רק במינוס גדול, אותו הרעו עוד יותר חבריי לעבודה, שהתנהגו במשך שנים כשותפיי לבעלות, בתביעות הפצויים שלהם. כל אחד לקח את מה שרק יכול היה, דרסו ללא רחמים כל מה שנקלע בדרכם. השנה לאחר מכן התנהלה בסימן מחנק עצום. במשך זמן-מה עוד שילמתי לעורכי-דין שינסו לגבות את החובות, אבל התעורר בי חשד, כי גם אותם שיחדו ואט-אט ויתרתי על התקווה.  

את הדירה נאלצתי למכור. בדרך נס שכמעט לא יאומן, ממש כמו באגדות, בעלה של חברתו לעבודה של בעלי, לימד באוניברסיטת אוקספורד. בתו של עמית לעבודה שלו נכנסה להריון מגבר יווני. ההורים היו בפאניקה, לא כל-כך בגלל הלידה הצפויה, כי אם בגלל הודעת בתם שהיא רוצה להתחתן עם אבי ילדה ולחיות עמו ביוון. אפילו מהמחשבה על הארץ המפגרת, הלא-ידועה הפחידה אותם. כאשר שמעו, על דירה יפה מאוד באחת השכונות הטובות יותר באתונה, המוצעת למכירה, הם תיכף הגיעו לביקור.

הם בדקו את סידורי הבטחון בכניסה לבית, ערכו סיור בדירה, הביטו בהשתאות בחדרים. הם ישבו במרפסת הענקית הנטועה עצי דקל והרדופים, בצלה של הפרגולה שענבים טיפסו עליה, שתו המומים את מיץ התפוזים הקר כקרח שהגישה להם העוזרת, צפו לעבר האקרופוליס באורו הבוהק של לפני הצהרים, בשמי התכלת, הפועלים על נפשו של אדם אנגלי כמטה קסם. ביפי הנוף פגם אולי רק הערפיח, אבל על כך לא הייתה לי שליטה. כיום כל עיר גדולה אפופה עשן.

הם קנו את הדירה, קנו הכל. את הרהיטים, הציורים, הפסלים, הווילונות הדקים והעבים, את כלי הכסף, השטיחים, מכונת הכביסה, המדיח., הכל. הם שילמו במזומנים, אבל אני לא ראיתי מהכסף אף פרוטה. מנהל החשבונות והעורך הדין שלי העבירו את הסכום ישירות לסילוק החשבונות, להוצאות המשרד, לפיצויי העובדים, לעורכי-הדין. הצלחתי להעביר גם את הבעלות על המשרד לחברה שנכנסה למקום במקומנו, אני לא הוצאתי משם לו אפילו עיפרון בודד.

שכרתי דירה קטנה יותר קרוב למקום עבודתו של בעלי. העוזרת שהייתה עמנו כבר חמש שנים, זועזעה מהטרגדיה שלנו יותר מאשר אנו עצמנו. שרדנו את הגרוע ביותר וחסל. משכורתו של בעלי יספיק למחייתנו, אין ילדים בביתנו ואין לנו הוצאות רבות. נתחיל את הכל מחדש."      

 

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר