מס' צפיות - 1745
דירוג ממוצע -
מנדרגולה / בית ליסין - ביקורת
מאת: אלעד נעים 22/01/11 (13:59)

תקופת הרנסנס באירופה בין המאה ה- 14 ועד למאה ה- 17 הייתה, ללא ספק, אחת התקופות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה האנושית, ותרומתה העיקרית הייתה בתחומי האומנות, הפילוסופיה, התרבות, המדע והדת. תנועת הרנסנס שפירושה המילולי הוא "לידה מחדש", החלה את דרכה בפירנצה שבאיטליה, ורעיונותיה והשפעותיה הביאו לתמורות רבות באירופה כולה, בעיקר מתוך רצון של אינטלקטואלים ליצוק תוכן לעולם החילוני ולשפרו. למעשה אומנים ואנשי רוח רבים שעד ימינו נתפסים כבעלי תרומה מכרעת לאנושות חיו בתקופה זו וביניהם : ליאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו, מרטין לותר ורבים אחרים, וביניהם גם ניקולו מקיאוולי, שהיה מדינאי, פילוסוף, סופר ומחזאי שפעל בפירנצה שבאיטליה מאמצע המאה ה- 15 ועד למאה ה- 16, ורבים רואים בו דמות בולטת במיוחד המזוהה עם התקופה.

 

התיאטראות באיטליה ובאירופה היו בתקופת הרנסנס וקודם לכן נחלתם של בני המעמד הגבוה והאצולה, וכתוצאה מכך צמחו באיטליה קבוצות של שחקנים ושל אומני במה אחרים, אשר הופיעו בכיכרות וברחובות ונדדו מעיר לעיר, והרפרטואר שלהן התבסס על קומדיות קצרות בעלות שלד תוכני קבוע ובעלות דמויות סטריאוטיפיות, שבלט בהן מרכיב האלתור ומרכיב הלאצו - הקטע שבו כל שחקן מפגין את כישוריו הבימתיים הייחודיים (אקרובטיקה, שירה, שימוש במבטא, קסמים, ועוד). קבוצות תיאטרון אלו הפכו עד מהרה לפופולריות בקרב קהל ממעמדות שונים, והסגנון המיוחד של הקומדיה דלארטה היה שונה בתכלית מהסגנון שהיה נהוג בתיאטראות הממוסדים. מחזות רבים נכתבו בסגנון הקומדיה דלארטה, והמחזאים שהושפעו מסגנון זה במיוחד היו קרלו גולדוני, מולייר ואחרים. ז'אנר זה הפך לפופולרי במיוחד שוב במאה ה- 20, ובשנה האחרונה הועלו בישראל מחזות רבים בסגנון זה : "משרתם של שני אדונים" בתיאטרון הקאמרי, "מסייה דה פורסוניאק" בתיאטרון הבימה, "החולה המדומה" בתיאטרון באר שבע ואחרים.

 

מקיאוולי ומשפחתו עסקו בלב לבה של הפוליטיקה באיטליה בתחילת תקופת הרנסנס, ושינויים פוליטיים כמו הדחת בית מדיצ'י מהשלטון הביאו אותו למספר תפקידים בשלטון המקומי, ומאוחר יותר אף מצא את עצמו בשליחויות שונות ברחבי אירופה. יחד עם זאת, לאחר חזרת בני מדיצ'י לשלטון מקיאוולי נאסר, עונה קשות ואף נידון למוות, אולם לבסוף זכה לחנינה כללית, ומאותו הרגע החל להעלות את רעיונותיו על הכתב. שמו של מקיאוולי הינו בעל הקשר שלילי בימינו, והמושג מקיאווליזם מזוהה דווקא עם אגואיסטיות, עם ערמומיות ועם ציניות, והתיאוריות השונות שביסס הגיעו לידי מימוש גם בתקופתנו. עם זאת, בסוף ימיו וטרם מותו בגיל צעיר הוא זכה לפריחה מחודשת באיטליה, ובאותה העת כתב את המחזה "מנדרגולה", אשר הועלה בהצלחה רבה ברחבי העולם בשלל תקופות, ובארץ הועלה בעבר בתיאטרון חיפה ובתיאטרון הבימה ע"פ התרגום והעיבוד של יעקב שבתאי. יצוין, כי ההפקה האחרונה בביצוע קבוצת הצעירים של אילן רונן בתיאטרון הבימה (שכללה בין השאר מיכאל וייגל, אמנון פישר וגיא לואל) זכתה להצלחה יוצאת דופן, וההצגה נחרטה בזיכרונם של אלו שצפו בה, בין אם נהנו ממנה ובין אם לאו, ובימים אלו קבוצת הצעירים של תיאטרון בית ליסין מעלה את המחזה.

 

עלילת המחזה מתרחשת בפירנצה, אליה מגיע קאלימאקו הצעיר והנאה היישר מפריז יחד עם משרתו, סירו, וזאת במטרה לכבוש את לבה של לוקרציה היפה, אשר נשואה לניצ'ה המבוגר והקמצן. לוקרציה וניצ'ה מתמודדים עם עקרות, ואינם מצליחים להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים למורת רוחם של השניים ושל סוסטרטה, אימה של לוקרציה, ולכן ליגוריו הנוכל מנסה בכל פעם להציע לניצ'ה רעיון לפתרון הבעיה תמורת תשלום נאה. ליגוריו מאזין לשיחה בין קאלימאקו לבין סירו, ומציע לשניים את שירותיו, ויחד הם רוקחים מזימה על מנת שקאלימאקו יזכה בלוקרציה. קאלימאקו מתחזה לרופא בעל שם, ומציע לניצ'ה להשקות את לוקרציה במנדרגולה, שיקוי שעשוי מצמח מרפא שישים סוף לעקרות, אך אליה וקוץ בה - הגבר הראשון שיקיים יחסי מין עם לוקרציה ימות בעקבות הרעלים שייווצרו מהשיקוי. לאחר מסע שכנועים מצד אימה ומצד בעלה ובסיועם של האח טימותיאו הכומר ושל האלמנה דונה ליזה, לוקרציה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר אחר כדי שימות מרעלי המנדרגולה ולאחר מכן תתעבר. קאלימאקו ולוקרציה מקיימים יחסי מין, והיא נהנית מהם ומתעברת, ולבסוף מעניק ניצ'ה לקאלימאקו בדמות הרופא את מפתחות ביתם היות שהוא אורח רצוי.

 

קבוצת הצעירים של תיאטרון בית ליסין עסקה עד כה במחזות זמר ("אביב מתעורר"), במופעים מוסיקליים ("ברודווי פינת פרישמן", "תמונות יפואיות") ובהצגות מוסיקליות ("חלום של לילה בלב קיץ", "משחק ילדים" ו"המלאך"), וכל אלו הביאו לידי ביטוי את ייחודיותם של חברי הקבוצה הנמדדת בהצטיינותם בשלושה מרכיבים יחד - משחק, שירה וריקוד. לראשונה בהפקות של קבוצת הצעירים של תיאטרון בית ליסין, ההצגה "מנדרגולה" אינה משלבת בתוכה שירים כחלק מההצגה עצמה, אלא רק בשיר הפתיחה שנכתב ע"י דניאל אפרת, ובמהלך ההצגה השחקנים מביאים לידי ביטוי את כישרונם במשחק ובריקוד.

 

הבמאי והכוריאוגרף גלעד קמחי יצר יחד עם חברי קבוצת הצעירים הצגה משובחת, שנונה, רעננה ובעלת רוח עכשווית, ובעיניי גדולתו של קמחי כבמאי וככוריאוגרף היא ביכולת למזג באופן מדויק ואינטליגנטי בין שלל המרכיבים הבימתיים, כאשר כל אחד מהם הינו חלק ממארג אחיד וטומן בחובו הצדקה אומנותית וסמליות. מחזות כמו "מנדרגולה" הם בדיוק המחזות שקמחי יכול להביא בהם לידי ביטוי את כישרונו ואת פרשנותו הייחודית כבמאי יצירתי, מלא מעוף ובעל אמירה אישית, אשר ביכולתו לסחוף את הקהל לחוויה תיאטרלית מיוחדת במינה. הוא אינו מהסס למתוח את הגבולות המוכרים ולקרב את הקומדיה הקלאסית לקהל הישראלי של ימינו, וזאת באמצעות שימוש בשפע הברקות בימוי מתוחכמות, אשר משלבות בהצגה מושגים מודרניים, וכל זאת מבלי לגלוש לבידור זול. המחזה "מנדרגולה" עוסק במספר נושאים הקשורים זה לזה : חמדנות, טיפשות, אינטרסנטיות, תאווה, ניאוף, פער בין מעמדות, אהבה ומוסר, ונראה כי ניתן לחבר נושאים אלו באמצעות המילים כמיהה או תשוקה, שכל אחת מהן יכולות להביא את האדם להצלחה גדולה או לשפל המדרגה. לפיכך, ההצגה נושאת לא מעט חומר למחשבה במיוחד במציאות האקטואלית של ימינו, בה נשיא מואשם באונס, אנשים מונעים מחמדנות גם אם הדבר מנוגד לקודים מוסריים, הטיפשות הופכת לנגע בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, הקשר בין דת לבין כסף הופק להיות אדוק יותר ויותר, וכדומה.

 

כיאה לקומדיה דלארטה אשר הוצגה ברחובות השוקקים ע"י שחקנים מקצוענים ונפלאים, קמחי מנהיג אנסמבל שחקנים תומך ורב הבעה, וכל אחד מהשחקנים מביא לידי ביטוי את כישרונו הייחודי ולצד זאת כל אחד מהם הוא חלק מקבוצה. קמחי בחר ליצור הצגה בתוך הצגה, במהלכה להקת שחקני הדלארטה, שכמעט כל אחד מהם תואם דמות סטריאוטיפית, מעלים מחזה שנקרא "מנדרגולה". כתוצאה מכך, מוסר החוצץ שבין הבמה לבין האולם בו יושב הקהל, ושחקני ההצגה מנהלים קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל ע"י פנייה ישירה אליו וע"י הפיכתו של הקהל לחלק בלתי נפרד מההצגה. הדבר גם בא לידי ביטוי באמצעות חלוקת פחיות מרשרשות, אשר סוחפות את הקהל לתוך ההצגה למשמע המילה "מנדרגולה", וכולם מניעים את הפחיות בחוזקה ומייצרים רעש גדול, אשר מעצים את שאגות ההמון שהיו נהוגות במהלך ההופעות בימי תקופת הרנסנס. יתר על כן, השחקנים מוצגים מחד כשחקנים בשר ודם ומאידך היא מוצגים כבובות על חוט, אשר מונעות ע"פ הנחיותיו של מנהל הלהקה, תוך שימוש באיפור כבד שמדגיש תווי פנים מסוימים ומעצים את הסטריאוטיפים של הדמויות. בדומה לקומדיה דלארטה מתאפשר לשחקנים מרחב אלתור, שחלק נכבד ממנו מתוכנן מראש, ועצם ההעלאה המהירה של ההצגה במסגרת להקת השחקנים לצד הוראותיו של מנהל הלהקה, מסייע להמחשת העניין. בסופו של דבר, אומנות הקומדיה דלארטה טומנת בחובה לא מעט חבישה של מסכות מסוגים שונים, אשר מקנות לשחקנים זהות חדשה או מטשטשות את זהות הדמות לחלוטין, ומרכיב זה בא לידי ביטוי לאורך ההצגה באופן מרשים במיוחד.

 

במסגרת הכוריאוגרפיה נראה שקמחי יצר יחד עם השחקנים הצגה עשירה מבחינה תנועתית, והדבר בא לידי ביטוי בשפת גוף מוקפדת ועקבית ובמספר קטעים תנועתיים משעשעים אשר מתבצעים במקביל למוסיקה. יצוין, כי התמונה האחרונה בהצגה הייתה תמונה שבזמנו בוימה באופן חושפני ובוטה במיוחד, אולם הפעם הדגש ניתן בתנועתיות שעוצבה באופן מלוטש ומהודק, והבימוי השיג את מטרתו מבלי לפגוע ברגשותיהם של חלק מהצופים.

 

התפאורה שעיצב ערן עצמון הייתה מצוינת, ועגלת הלהקה שחלקיה מתפוררים הפכה לפונקציונלית במיוחד בזכות מסך התיאטרון העשוי מקטיפה אדומה, ולמעשה כל חלל הבמה יוצר תחושה של נוכחות ברחוב איטלקי הומה שבו מעלים הצגה. אולה שבצוב עיצבה תלבושות מרהיבות ומדוקדקות עד לפרטים הקטנים ביותר, אשר ממחישות את החזון הבובתי ומאידך מלאות בסמליות ובסממנים סטריאוטיפיים, שמחדדים את קווי האופי והאישיות של הדמויות השונות ואת שיוכם המעמדי. כמו כן, שבצוב שזרה בתלבושות מרכיבים מיניים, אשר קושרים בין הנושאים השונים בהם עוסקת ההצגה : ארנקו של ניצ'ה נראה כמו שק אשכים מלא אשר מוצמד לאזור חלציו, ומתברר לבסוף שהוא עקר ; האלמנה דונה ליזה האדוקה לבושה מחד בבגדים צמודים וחנוטים, ומאידך חצאיתה מופשלת בהרף עין ; בגדיה של לוקרציה מתאפיינים במנעולים אשר מאבטחים את חגורת הצניעות, ולצד זאת תחתוניתה בולטת מבעד לחצאית. יתרה מזאת, קרן גרנק עיצבה תאורה נהדרת, שכללה גם הצבה של פנסי תאורה על הבמה ותלייה של פנסי תאורה גלויים, אשר ממקדים בהצלחה את ההתרחשות על הבמה בהתאם לצורך. בנוסף לכך, אמיר לקנר עשה עבודה מעולה ואיכותית עם המוסיקה להצגה, והוא שילב בה מוסיקה נפוליטנית קלאסית לצד מוסיקה בת זמננו, ואלו מסייעות בהענקת הגוון הקלאסי להצגה ובעת ובעונה אחת את החיבור לימינו.

 

ידידיה ויטל כמנהל הלהקה יוצר קשר עם הקהל עוד בטרם מתחילה ההצגה, ומחלק ליושבים באולם פחיות מרשרשות, וכל זאת הוא עושה במבטא איטלקי מוחצן ומלא הומור, ומביא לידי ביטוי את כישרונו באלתור מול קהל. בנוסף, הוא מגלם בהצגה מספר תפקידים אפיזודיים קטנים, אשר משלימים דמויות שאינן מגולמות ע"י חברי הלהקה האחרים. כמו כן, הוא עוצר את ההצגה מספר פעמים על מנת למקד את תשומת הלב של הקהל, להתערב, ובכך להציג את ההתרחשויות בעין ביקורתית.

 

שלומי טפיארו בתפקיד קאלימאקו עשה עבודה מצוינת, תוך שהוא מציג את הדמות בשני קצוות, שאחד מהם הוא קאלימאקו הנפוח ומלא החשיבות העצמית, והשני הוא קאלימאקו הילדותי אשר מתקשה לדחות סיפוקים בכלל וסיפוקים מיניים בפרט. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בעמידתו הזקופה ובקולו השרמנטי וכן בשימוש במבטא הצרפתי ובמונחים הלטיניים כשהתחפש לרופא. רויטל זלצמן בתפקיד לוקרציה נעה על הבמה כבובת חרסינה המשולבת ברקדנית בלט ובבובה על חוט, אשר ע"פ רוב סרה למרותם של בעלה ושל אימה. בתפקיד שאינו כולל טקסט רב היא מביאה לידי ביטוי את נוכחותה הבימתית בזכות יופיה החיצוני, אך בעיקר בזכות התנועה העדינה והאצילית והבעות הפנים המדויקות שמעניקות לדמות את אישיותה.

 

יוסי טולדו בתפקיד ניצ'ה הזקן הנרגן והקמצן עושה עבודה מעולה, ואין ספק שטולדו הוא שחקן רב הבעה שיכול לגלם קשת רחבה של תפקידים. הוא הביא לידי ביטוי את רצונו של ניצ'ה ביורש, גם אם מדובר במחיר הפקרת אישתו בידי גבר אחר ללילה אחד, וכן את טיפשותו שלכאורה מנוגדת לחלוטין לעובדה שהוא עורך דין מוכר. הילה זיתון בתפקיד סוסטרטה, אימה של לוקרציה, כובשת בנוכחותה הבימתית הדומיננטית, ולמעשה בתפקידיה בהצגה "תמונות יפואיות" היא חשפה לראשונה את יכולותיה הקומיות המרשימות. גם בהצגה זו ואף יותר מבעבר היא ממחישה במשחקה את דמותה של האם הבהמית והאינטרסנטית, אשר מונעת משיקולים אישיים, ואינה רואה דבר פרט לטובתה שלה, וכתוצאה מכך היא משחררת קללות ואיומים לכל עבר. כמו כן, מביאה לידי ביטוי את היותה שחקנית כישרונית ורבת הבעה, אשר מטיבה להשתמש באינטונציה הנכונה ובשפת הגוף המתאימה לדמות שהיא מגלמת.

 

דניאל אפרת בתפקיד האח טימותיאו מצליח בתפקיד קטן לכאורה להמחיש את הקשר שבין דת לבין חמדנות וכן את תפיסתם של אנשי הדת את קהל מאמיניהם, והוא עושה זאת במשחק מוקפד, והבעות פניו החתומות והרציניות מעניקות לדמות נופך ציני במיוחד. טל-יה יהלומי - לוי בתפקיד האלמנה דונה ליזה הייתה מצוינת, והגישה משחק מדוקדק שמשתלב באופן מופתי עם הדמות אותה היא גילמה. היא המחישה את העובדה שחייה של האלמנה מלווים בחטא מתמיד, אולם לצד זאת היא מלאה במחשבות אסורות לכאורה, וזאת בשל העובדה שבעלה הלך לעולמו ולא נתן לה את המפתחות לחגורת הצניעות. יחד עם האח טימותיאו היא מוצאת פורקן מסוים, שכן גם הוא חוטא במחשבות מסוג זה.

 

אסף בן-שמעון בתפקיד סירו היה נהדר, והמחיש במשחקו את דמותו של המשרת נטול ההשכלה אך מלא בחוכמת החיים. הוא סיגל לעצמו שפת גוף עקבית ומיוחדת, שמתבססת על הבלטת הישבן החוצה ועל עמידה שפופה, וכן אימץ מבטא צרפתי בהתאם לצורך. דיקלה הדר בתפקיד ליגוריו הנוכל חסר העכבות מצליחה שוב לגנוב את ההצגה, ומעצבת דמות מעוררת הזדהות על אף חוסר מוסריותה. בעצם העניין שבו שחקנית בלהקה מגלמת תפקיד גברי מומחש עניין הדו-פרצופיות, הנוכלות והערמומיות, והיא עושה זאת בהבעות פנים ממזריות ומלאות קריצה, ואין ספק שמדובר בקומיקאית נפלאה, שגם מסוגלת לאלתר בקלות בזמן אמת.

 

 

סיכום : חוויה תיאטרלית מהפנטת המשלבת סינרגיה של כישרונות צעירים - מועמדת מובילה להצגת השנה. אל תחמיצו!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר