מס' צפיות - 5440
דירוג ממוצע -
שיינדלה / בית ליסין - ביקורת
מאת: אלעד נעים 18/12/10 (16:19)

בשנת 1993, כאשר עלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "שיינדלה" שכתבו צמד היוצרים אמנון לוי ורמי דנון, נפתח הצוהר לתוך עולמם של החרדים, והאוכלוסייה החילונית הייתה יכולה לראשונה להתוודע למנהגים ולהלכות של החברה שמצטיירת כסגורה, כקיצונית ובשל כך גם כמסקרנת וכמרתקת. בנוסף, העלאת המחזה בתיאטרון הקאמרי הביאה להעלאת המחזה גם בחו"ל שם זכה להצלחה גדולה, ובד בבד הביא גם לשיתופי פעולה נוספים בין לוי לבין דנון, ולאחר שנים ארוכות שמחזותיהם הועלו בתיאטרון הקאמרי, השנה עלה המחזה "ולנטינו" שכתבו בתיאטרון בית ליסין, וכעת מוצג בהעלאה מחודשת המחזה "שיינדלה" בתיאטרון בית ליסין.

 

סיפור המחזה מתרחש בשכונת מאה שערים בירושלים, ונסוב סביב שיינדלה, בת למשפחה אורתודוכסית, נכדתו של רב ידוע ובתו של מי שהיה אמור לרשת את מקומו כמנהיג החסידים. שיינדלה מוצאת את עצמה במאבק מול מאה רבנים אשר חתמו על היתר מיוחד לפיו בעלה, יואליש, יוכל לשאת אישה אחרת, וזאת לאחר שסירבה לעבור איתו לארה"ב, דבר שנאלץ לעשות לאור בקשתו האחרונה של אביו. היות ששיינדלה ויואליש לא הצליחו להביא ילדים לעולם בעשר שנות נישואיהם, הרבנים מעוניינים להביא לגירושיהם למרות התנגדותה הנחרצת של שיינדלה, וזאת על מנת שיוכל להביא ילדים לעולם מאישה אחרת.

 

בזמנו נחשב המחזה פורץ דרך, במיוחד לאור העובדה שהתבסס על תחקיר עיתונאי, אולם מאז עלו עוד שלל מחזות בתיאטראות הרפרטואריים הנוגעים לאוכלוסייה הדתית והחרדית : "מניין נשים" בתיאטרון הבימה, "תיקון חצות" בתיאטרון הקאמרי, "מקווה" בתיאטרון בית ליסין, "כתם לידה" בתיאטרון הבימה, "עלמה ורות" בתיאטרון בית ליסין ואחרים. נשאלת השאלה מדוע לאחר שעלו מחזות רבים שעוסקים בעולם החרדי והדתי עדיין יש מקום להעלאה מחודשת של מחזה כמו "שיינדלה". ובכן, נראה כי התפיסה הרווחת בקרב צופים רבים בקהל, שמטרת מחזות מסוג זה הוא להעמיק את הקרע בין דתיים לבין חילוניים, ולספק במקום מסוים מידע זול ואף רכילותי החושף את החברה הדתית והחרדית במערומיה, ויותר מכך - לספק את יצר המציצנות של הקהל. עם זאת, נראה כי לא כך הדבר, וכל אחד ממחזות אלו עסק בנושאים חשובים נוספים, ועל כן זכו להצלחה גדולה, שכן לא התפרשו פשוטם כמשמעם, אלא טמנו בחובם רבדים רבים נוספים.

 

המחזה מחד בוחן את החברה החרדית כחברה קיצונית, אשר בצל המודרניזציה מתרחש בה תהליך בו יש פער מתמיד בין קדמה לבין מסורת. כמו כן, היחס של החברה החרדית לאישה תמיד היה אמביוולנטי, ולמרות שנשים הן חלק בלתי נפרד מקיום המצוות החשובות ביותר ביהדות ובייחוד מצוות "פרו ורבו", היא עדיין מקופחת ביחס לגבר. יחד עם זאת, נשות הרבנים הפכו עם השנים לדומיננטיות במיוחד, והן החלו לנהל ביד רמה עניינים קהילתיים וענייני נשים בחברה, ועל אף מיקומן הנחות לכאורה, הן מצאו מקומות רבים בהם הן יכולות להשפיע ולהביא את עצמן לידי ביטוי. בנוסף לכך, המחזה חושף מאבקים פנימיים בין רבנים ובין ראשי הקהילה, אשר אף הם נוצרים כתוצאה מהמסורת ומהמנהגים שירשו מהוריהם, וכך למשל נאלצת שיינדלה לקיים את האיסור של סבה הנוגע לנסיעה לארה"ב, וזאת חרף רצונה העז להחזיר את בעלה אליה. זאת ועוד, נחשפים תככים, מזימות ומתחים, אשר מעמידים בסימן שאלה את ההתייחסות לטוב ולרע, לאמת ולשקר ולערכים אחרים ביהדות. אף על פי כן, המחזה, כאמור, אינו מחזה חברתי גרידא, אלא מחזה פסיכולוגי שעמוד התווך המרכזי שלו הוא היחסים הסבוכים והבעייתיים בין שיינדלה לבין אימה, אשר מקרינים באופן ישיר על יחסיה של שיינדלה עם בעלה ואף עם חברתה. דמויות רבות במחזה מנסות להיאחז בדברים גשמיים לכאורה - שיינדלה בבעלה ואימה ברכוש, אולם הדבר אינו מתאפשר מאחר שבצל הגשמיות יש גם רגשות והשפעות אחרות.

 

רמי דנון ביים הצגה מעניינת שעשויה היטב, ועבור הצופה היא נעה במתח המתמיד שבין הומור לבין ניכור וסלידה, ויש בהצגה לא מעט תמונות מרגשות בזכות משחק מוקפד ועתיר ניואנסים של צוות השחקנים. "שיינדלה" שבזמנו נחשבה לפורצת דרך בכל הקשור להבאת נסתרי העולם החרדי אל קדמת התיאטרון הרפרטוארי, גם כיום מתקבלת בהפתעה מסוימת בקרב הצופים חרף העובדה שמחזות רבים מאז עסקו בנושא, ולכאורה מדובר בתופעות שאינן אמורות להפתיע את הצופים. ברם, בצל המציאות האקטואלית שבה החרדים מוצאים את דרכם לכותרות העיתונים, גם אם לא מדובר תמיד בחרדים האשכנזים, אי אפשר להתעלם מכך שעדיין הצופה החילוני מרגיש מרוחק ומנוכר מעולמם של החרדים. דווקא מהמקום שבו החברה החרדית על שלל קהילותיה נחשבת מגובשת ומאוחדת, החשיפה לחרושת השמועות ולמזימות בחדרי חדרים בצירוף המאבק שנאלץ הפרט לנהל מול החברה כולה, הופך את הסיפור לרלוונטי, כך שהסביבה החרדית היא רק תפאורה לסיפור שיכול לגעת בכל צופה בקהל.

 

ערן עצמון עיצב תפאורה מצוינת, שכולה חלל אחד, אשר מתאים את עצמו למקום בו מתרחשת העלילה באמצעות אביזרי הבמה. בתקרת הבמה הציב עצמון חלק מכוננית רחבה, שעליה מונחים חפצי יודאיקה וספרים בעלי אופי דתי, ובכך הורגשה העננה הכבדה שמטילים המנהגים והמסורת על התנהלותן של כל אחת ואחת מהדמויות. מוני מדניק עיצב תלבושות שתאמו היטב את מאפייניה של החברה החרדית במאה שערים, גם בגווני הבגדים האפרוריים וגם בסגנון הלבוש המהודק. לכך הצטרפו התאורה הנפלאה שעיצבה עדי שמרוני שהאירה את חלקי הבמה במידת האור המדויקת בהתאם להתרחשות והמוסיקה הדרמטית של אורי וידיסלבסקי, שהעצימה את המתרחש בכל תמונה ע"פ הצורך.

 

יונה אליאן-קשת בתפקיד הרעבעצן פייגה, אימה של שיינדלה, מגישה משחק מוקפד ואמין במיוחד של אישה שקיבלה בירושה מאביה המנוח ומבעלה המנוח את חצר החסידות, שאותה היא מנהלת ביד רמה. היא מלאה בכעס, בגאווה עצמית, בנאמנות למסורת ובולטות מכל מערכות היחסים שהיא מנהלת עם כל מי שנמצא בסביבתה, שמושתתות על רודנות ועל אינטרסים, תוך ניצול המעמד והכוח שלה בקהילה. אליאן-קשת סיגלה לעצמה שפת גוף מדויקת ועקבית, אשר המחישה את מצבה הרגשי של הדמות, וגם אם היא משתמשת באינטונציה האופיינית לה, היא עדיין עושה זאת היטב. בצל המשפטים שאומרת פייגה, שמצליחים לעורר צחוק בקרב הקהל, יש לא מעט אבסורדיות ועצב, והיא ממחישה זאת היטב.

 

מיכל שטמלר בתפקיד שיינדלה מביאה לידי ביטוי את כישרונה הרב, והיא נעה היטב בפער שבין רצונה להיות חלק מהקדמה ולחיות את חייה, לבין הצורך שלה לקיים את מנהגי משפחתה ואת הוראותיה של אימה. שטמלר הפגינה את הקרע הפנימי ואת הדילמה שאופפים את שיינדלה, ולאורך כל ההצגה היא מגישה משחק מאופק ומרשים, אשר מגיע לשיאו בתמונה האחרונה של המחזה, בה היא חווה לראשונה אינטימיות וקרבה עם אימה, ומדליקה עמה נרות שבת לאחר כניסת השבת, ולמעשה, האינטימיות ביניהן מתאפשרת באופן אירוני הודות לסטייה מדרך הישר, מהמנהגים ומהמסורת.

 

דב נבון בתפקיד איצל פרוינד ואייל רוזלס בתפקיד אברום שטייניץ הביאו לידי ביטוי את היותם אנשים אשר מנסים ליהנות הן מחסדיה של הרעבעצן פייגה והן מחסדיו של הרעבע מנשה ברויאר, עמו פייגה מסוכסכת שנים ארוכות. במידה רבה שניהם מציגים תמונה עגומה של תפיסת דרך הישר ושל ההבדל בין טוב לבין רע, ודווקא בקרב אנשים מאמינים נראה כי הקונפליקט הפנימי בין הנאמנות לבין האמת הינו בולט במיוחד. יתר על כן, יצוין כי גם אם נבון לעתים חוטא במניירות מוכרות שלו, הדבר דווקא מעצים את האבסורד בהתנהלותו היומיומית.

 

רפי תבור בתפקיד הרעבע מנשה ברויאר גילם את התפקיד בצורה נהדרת, וניכר כי הוא נע היטב בין מעשיו המתריסים כנגד הרעבעצן פייגה לבין תחינתו אליה שתחדול ממעשיה. כמו כן, הוא המחיש את תפיסתו של הרעבע לפיה "אחד בפה ואחד בלב", ובדומה לדמותה של פייגה, הוא גם מצטייר כמניפולטיבי וכאינטרסנט. ליאת גורן בתפקיד איטה עשתה עבודה טובה מאוד, וסייעה רבות לעיצוב דמותה של הרעבעצן פייגה.

 

בת חן-סבג בתפקיד רוחל, חברתה של שיינדלה, גילמה היטב את דמותה של הצעירה התמימה וקלת הדעת, אשר נקרעת בין הנאמנות לאביה לבין הנאמנות לחברתה הקרובה. בנוסף, אופיר וייל בתפקיד יוסל ברויאר מביא לידי ביטוי את העובדה שיוסל הינו כלומניק שזוכה למעמד בזכות היותו בנו של הרעבע.

 

 

סיכום : משחק מצוין של כלל השחקנים וסיפור נוגע ללב ומעורר מחשבה. מומלץ בחום!

הכותב הוא סטודנט להנדסת חשמל ולכלכלה וניהול בטכניון, מורה בתיכון ובעיקר סקרן.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 2 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
הצגה שנונה, מלאה תוכן,סקרנית !
avino 14.12.11 (23:06)
2.
שיינדלה - ביקורת מצוינת
עירית 01.05.12 (17:33)