הבן הבכור שלי שהוא גדול. גדול בהכל. 189 גובהו. כתפיו רחבות אחרי שנים של שחייה. עיניו כחולות וגדולות חיוך גדול ולב ענק. נוסע. השתחרר לפני שנתיים והתחיל ללמוד באוניברסיטה. עבד, למד, נשאר  לשמחתי לגור בבית, כי נוח, כי הגיוני, כי גם ככה רוב הזמן היה עסוק בחוץ. פתאום, איזה משבר פרץ לחייו. לא יכול יותר, לא רוצה יותר, נמאס לו. בהתחלה נבהלתי "מה, תעזוב הכול באמצע??? לימודים, עבודה, חברה???" ובלב צעקתי "מה, תעזוב את אימא שלך, אותי????"

אחרי שהוא חיבק אותי ואמר לי "אימא, תנשמי" [ בכל זאת למד ממני משהו] נשמתי.

הבנתי, אם עכשיו הוא לא יעזוב הכול ויסע מכאן, מתי כן, עם אישה ו 3 ילדים [ כמו שאבא שלו עשה?] עם חובות בבנק, משכנתא, עבודה? הכי טוב עכשיו.

הוא קונה דברים למסע. בעיקר ספרים. מחפש שקט, זמן לקרא לצייר ללמוד מפוחית. מחפש שקט. לא הודו, לא מסלולים, טרייקים, אתגרים. היו לו מספיק מכל אלה בצבא. קרבי- סודי- לוחם. בטח פצוע נפשית, שריטות קלות ששוות שתיקה בבית. אני רק מנחשת, מנסה להבין. בסדר שיסע. שיקח לפטופ ויכתוב לי.

כל כך קשה לי.

הצבא שלו היה עבורי אישקט אחד ארוך מתמשך חסר נשימה ואוויר. רק רציתי ש ה3 שנים האלה יעברו. עכשיו הוא רוצה שקט,מצד אחד ילד שרוצה שקט, מרגיע את אימא שלו. יש שקט. מצד שני, מה פתאום שקט? ממה? איזה רעש יש לו בפנים? ממה הוא בורח? על מה הוא לא מספר???    

הוא ילד גדול. ממלא את המטבח שהוא לוגם ישר מהקרטון את כל החלב. שהוא מכין חביתות אין מקום לזוז. הוא ילד גדול שמבין כל כך הרבה דברים שאחרים בגילו לא מסוגלים להבין. הוא ילד גדול שלקח על עצמו לנהל את הבית אחרי שאבא שלו בחר שלא להמשיך בעבודה הזאת.

עכשיו הוא נוסע. אני מעודדת אותו שיסע, שימצא שקט, שינוח, שירגע, שיקרא, שלא יחזור עד שהוא לא מנגן את מוצרט על המפוחית שרכש לעצמו.

ובלב אני רק מחכה שיחזור כבר

שרק יחזור כבר