מס' צפיות - 362
דירוג ממוצע -
אני שולמית, המסע לחיים של ברוך גורביץ', מניין / פסטיבל Small במה - ביקורת
מאת: אלעד נעים 21/10/10 (12:46)

פסטיבל "small במה" מתקיים באוניברסיטת תל אביב זו השנה התשיעית, ומטרתו לתת במה לסטודנטים לאומנויות ולעודדם ליצירה מקורית, ומעבר לכך להביא את יצירותיהם לחשיפה בפני קהל הצופים. זהו פסטיבל ייחודי שמנוהל ע"י הסטודנטים בחסות החוג לאמנות התיאטרון בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב וכן עיריית תל אביב-יפו, ובמסגרתו מועלות השנה שמונה הצגות על בסיס מחזות מקוריים, וכן מועלים מופעי מחול, מוסיקה ועוד.

 

דווקא בתקופה האחרונה עלה לראש סדר היום הציבורי מקומו של התיאטרון במדינת ישראל, ואף ביתר שאת עלתה שאלה מהותית בדבר הלגיטימציה הניתנת לאומנים להביע את דעתם ולנקוט בצעדים קיצוניים כדוגמת חרם אומנותי. נדמה כי בפסטיבל זה נבדקים גבולות אלו, ובמיוחד לאור העובדה שמעורבים בו יוצרים צעירים שעוד שנים ארוכות של עבודה מאומצת עומדות לפניהם. הדבר בא לידי ביטוי כמובן בעובדה שהפסטיבל מתפתח באופן טבעי משנה לשנה, ולוקחים בו חלק יותר ויותר יוצרים ואומנים, ולראייה ניכר כי השנה הושקע מאמץ רב ביחסי הציבור, כך שקהל רב יחסית הגיע על מנת לצפות בהצגות.

 

השנה צפיתי בפסטיבל בשלוש הצגות : "אני שולמית", "המסע לחיים של ברוך גורביץ'" ו"מניין", והיות שמדובר בהצגות קצרות יחסית (כ- 45 דקות) מצאתי לנכון להתייחס לכל אחת מההצגות בקצרה.

 

 

אני שולמית

 

המחזה הוא מונודרמה שנכתבה ע"י חנית גולי, והיא מתארת את סיפורה של שולמית בת ה- 73, בת העדה המרוקאית, אשר חלתה בסרטן, ומגיעה לבית החולים על מנת לעבור סדרת בדיקות וניתוח. ההגעה לבית החולים מעוררת בה זיכרונות ותהיות לגבי האופן שבו היא חייתה את חייה, והיא מחליטה לשקול מחדש את מערכת היחסים בינה לבין בעלה, בינה לבין ילדיה ויותר מכל בינה לבין עצמה.

 

הבימוי של חנית גולי ושל ניר פרנקל היה טוב מאוד, אולם קשה לומר שמדובר ברעיונות מקוריים ויוצאי דופן. ההצגה מתרחשת תוך מעורבות הקהל, כאשר השחקנית המגלמת את דמותה של שולמית עוברת בין הצופים ומשתפת אותם בסיפורה, ובכך מקרבת אותם אל העלילה. יחד עם זאת, קשה לומר שמדובר ברעיון ייחודי, שכן ההצגה "נעמי" שנכתבה ובוצעה ע"י רובי פורת-שובל בבימויו של זכריה טובי, הייתה בנויה על רעיון דומה למדיי, אשר בשעתו היה מקורי ויוצא דופן. יצוין, כי לוסיאנה פילמר עיצבה את חדרה של שולמית בבית החולים באופן מוצלח, והכיסאות עליהם ישבו הצופים היו זהים לכיסאות המוכרים מפינות ההמתנה בבתי החולים.

 

על אף העובדה שהכתיבה של גולי בהירה וסגנון הבימוי מתאים מאוד למחזה, ניכר כי את ההצגה נושאת על כתפיה השחקנית דבי לומברוזו, והיא מפגינה משחק איכותי ומרשים, אין זה מובן מאליו ששחקנית צעירה מצליחה לשמר עניין בקרב הצופים כשהיא לבדה על הבמה וללא תמיכה משחקנים נוספים. בין השחקנית לבין שולמית בת ה- 73 מפרידות כמה עשרות שנים, אולם היא סיגלה לעצמה שפת גוף מדויקת ועקבית ואינטונציה מתאימה ומעודנת, אשר אינה מקצינה את הסטריאוטיפ שמזוהה עם האישה המרוקאית. כמו כן, גולי שילבה במחזה מספר אמרות בערבית, אשר מוסיפות אמינות רבה לדמות ומתאימות לסיפור, והשחקנית מבטאת אותן באופן משכנע. חשוב לציין, כי חרף פער השנים בין השחקנית לבין הדמות לא נעשה שימוש באיפור שמטרתו לבגר את גילה, ובעיניי בחירה זו הייתה נכונה ומוצדקת, היות שעומקה של הדמות נעוץ באיכות הביצוע של השחקנית, והדבר נעשה באופן ראוי לציון. זאת ועוד, היא הביאה לידי ביטוי את תחושת ההחמצה של שולמית, את העובדה שדווקא אירועים בריאותיים מביאים את החולה לעשיית חשבון נפש, ויותר מכל את התקווה לשינוי בחייה, אם כי הצופים נותרים ספקנים לגבי עניין זה.

 

 

המסע לחיים של ברוך גורביץ'

 

המחזה שכתב עמית ארז מגולל את קורותיו של ברוך גורביץ' ביממה האחרונה לחייו. בתחילת המחזה הוא מוצא את מותו, אולם הוא יוצא למסע אבסורדי נגד הזמן על מנת להביא לשינוי בגורלו ולגלות את הסיבה למותו. למעשה, באמצעות דמותו של גורביץ' עולות שאלות פילוסופיות ברורות לגבי מהותו של הזמן ולגבי היכולת שלו לשנות את גורלו שידוע מראש. יצוין, כי לארז ישנו סגנון כתיבה ייחודי, אשר יהיו צופים שיאהבו אותו במיוחד בשל השימוש בהומור המחודד, אך יהיו צופים שלא יצליחו להזדהות עמו כלל ועיקר. לזכותו ייאמר כי המחזה שכתב עומד באופן מרשים במסגרת הזמן של מגבלות הפסטיבל, ובכל זאת הוא ממוקד, בעל תוכן ובעל עומק.

 

הבמאית נתי בן-חנן עשתה עבודה מצוינת, וניכר כי מדובר בבמאית מוכשרת ויצירתית, אשר מצליחה להעביר לצופים את הסיפור ואת הרעיון באמצעים מינימליים ביותר, והיא עושה זאת באופן מיטבי. היא הביאה לידי ביטוי את רעיונותיו של המחזה באופן ראוי לציון, והצליחה להעצים את שורות המחץ אשר זרועות במחזה, וכל זאת בדרך מאוזנת ויפה. עוד יצוין, כי החלל והתלבושות שעוצבו ע"י זהר אליאס התאימו לתפיסת הבימוי, ולכך הצטרפה המוסיקה המקורית של יונתן גרשון.

 

השחקנים עשו עבודה טובה, ועל מנת לא לפגום בהנאתם של אלו שטרם צפו בהצגה לא אתאר זאת בפירוט. עודד גוגנהיים בתפקיד ברוך גורביץ' היה לוחץ יתר על המידה לטעמי בחלק מההצגה, אולם הוא המחיש את הפרנואידיות ואת הקונספירטיביות אשר ממלאות אותו, כך שתשוקתו לגילוי נסיבות מותו מביאות אותו לטירוף הדעת. נטע נדב בתפקיד אחות בית החולים הייתה נפלאה, ושרטטה דמות מרתקת, גרוטסקית ובעלת נוכחות. תומר זאב בתפקיד הרוצח השכיר עשה עבודה טובה בעיצוב דמותו של הרוצח השכיר הרגיש, ועל אף השאלות המוסריות שהוא מעלה, הוא ממשיך לבצע את עבודתו. עוד משתתפים בהצגה : דויד גוילי, עידו זיו, רינת קידר ושרון מימון.

 

 

מניין

 

המחזה "מניין" מאת רן בכור ובבימויו שם לו למטרה לדון בפער שבין הממסד לבין הביקורת שמותח עליו התיאטרון, ולמרות שלכאורה קיים גבול ברור ביניהם, הביקורת הופכת לשבויה של הממסד, כך שבמבט ראשוני מדובר במחזה אקטואלי למדיי. בהצגה מועלות מספר תמונות קצרות שכל אחת מהן מותחת ביקורת חברתית בכיוון שונה, החל מהיחס לעובדים הזרים, דרך מעמדם של ערביי ישראל וכלה במוסריותו של צה"ל.

 

לטעמי, מדובר במחזה שאינו מגובש, ונראה כי הוא מתפזר לכיוונים רבים מדיי, כך שהוא חוטא ב"תפסת מרובה, לא תפסת". בנוסף לכך, נראה כי בכור העמיד במרכז המחזה את המנחה שמטרתו לעורר רגשות סלידה וניכור, ומצאתי את נוכחותו כמטרידה וכלוחצת מדיי, ועל כן לא השיג את המתבקש. ישנם כמה רגעים של הומור, אולם הם מועטים, ולאורך רוב ההצגה מצאתי את עצמי משתעמם. מלבד זאת, תמונת הסיום של המחזה ואופי מותם של השחקנים היו יכולים להיות הברקת בימוי, אילו לא הייתי רואה תמונה דומה לה קודם לכן בתיאטרון הקאמרי בהצגה "וויצק". יצוין, כי את ההצגה מלווה הרכב מוסיקלי (מקס אולארצ'יק - קונטרבס, דור בירן - תופים, עידן דנש / הילה ליפשיץ - כינור, ליאור רונן / רן שפר - פסנתר) בניהולו המוסיקלי של ליאור רונן, אשר גם הלחין את המוסיקה המקורית להצגה, והנאתי מנגינתם ומהמוסיקה הייתה שלמה. עוד שותפים ביצירה : הדר להב וחגי גלמידי (עיצוב תפאורה וארט) ודפנה הורנצ'יק (כוריאוגרפיה).

 

משתתפים בהצגה : אבי איתן, עדי חליפא, אוהד זלצר-זובידה, איתן כרמלי, ג'ון סריסורין, יוני קצב, מיטל בן יהודה-אדרי, ניר וקנין-אבקסיס, עינת גור, רועי הרץ-רוסו, יוסי בקל, אורי נוי- מאיר וולדי פלייר.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר