מס' צפיות - 192
דירוג ממוצע -
להביט לשד היהודי בעיניים
מאת: אברי שחם 16/10/10 (21:14)

ביום חמישי האחרון חזרתי ארצה מחופשה בת שבועיים בהונגריה. אני אוהב לשוב לארץ לקראת סוף השבוע, כדי שיהיה סיפק בידי לארגן את ענייניי ומחשבותיי. עניינים רבים לא היו לי, אבל מחשבות דווקא כן. אחת מהן קשורה באירוע אודותיו רציתי לספר לכם כאן.

בביקוריי במדינה, שתרמה במידה מכרעת לפיתוח אישיותי, תמיד מציקה לי השאלה של הזהות הכפולה. מחד, אני אוהב את הונגריה, את תרבותה, את טעמיה, את המוזיקה שלה, מתמצא בבודפשט יותר מאשר בכל עיר אחרת, מכיר את השפה על בוריה ולא רק קורא וכותב הונגרית, אבל גם חושב וחולם בה. מאידך, עזבתי את הארץ הזאת, שנרדפתי בה בגלל זהותי הלאומית בזמן המלחמה, שרצחה את קרוביי, מתוך החלטה שקולה, שלא הצטערתי עליה מעולם. ישראל היא מולדתי, נלחמתי למענה בכמה מלחמות, כאן הקמתי את משפחתי ואני מאושר בה. מאז עברו 65 שנים, דור המלחמה הלך ברובו לעולמו ועתה לא איכפת לבקר בהונגריה וליהנות מיופיה, כל עוד דרכוני הישראלי חבוי במקטורני.

בביקורי הנוכחי הכרתי מורה, שהזמינה אותי לספר בבית ספרה על ילדותי בימי מלחמת העולם. לא אכנס עתה לתיאור מדויק של האירועים באותה תקופה, כתבתי עליהם בהזדמנויות שונות ודי אם אומר, שהן הרבה פחות קשים מאלה של 'בוגרי' מחנות הריכוז. מנסיוני האישי אני יכול לספר 'רק' על אלפי הרוגים ולא מאות אלפים, לא ראיתי תאי גזים, משרפות, אבל חוויותיי היו עדיין מזעזעות ביותר עבור ילד שהתחנך כבן העם ההונגרי, האוהב את 'מולדתו' ופתאום מגלה שהוא אינו נחשב להונגרי, אלא לבן עם בזוי, שכל פרחח בן 16 שבידיו תת-מקלע, רשאי להתעלל בו ולהרגו ככלב מצורע.

בית ספרה של ידידתי נמצא בבקשצ'אבה, עיר שדה בת 70,000 תושבים, במרחק נסיעה של כשעתיים וחצי מעיר הבירה. תחילה נכנסנו לחדר המורים לשיחה קצרה עם סגנית מנהלת בית הספר, אחר הובילוני אחר כבוד לאולם הרצאות בו ישבו כ-40-45 נערות ונערים בני 17,18, 19. בקהל היו גם מספר מורים, אחד מאנשי הסגל צילם והקליט את דבריי וגם נציגי העיתונות ותחנת הטלוויזיה המקומית הפגינו נוכחות בדקות הראשונות של הרצאתי. שאלתי את ידידתי, מדוע מגלים בי כולם עניין רב כל-כך והיא השיבה לי, כי בעיירה נותרו יהודים בודדים בלבד ולאור ההסתה הפרועה בעיתונות הימנית נגד ההון היהודי, המאיים להשתלט על המדינה, יש חשיבות רבה לכך שהתלמידים ייראו אדם המצהיר בגאווה על יהדותו, שאינו מורה, או היסטוריון, המדבר בשפתם.   

המורה הציגה אותי כמרצה מישראל הרחוקה ועם תחילת דבריי תיקנתיה: אינני מרצה מקצועי, באתי אליהם רק כדי לספר על קורותיי מנקודת מבטו של ילד בן 12-13.

סיפרתי לקהל על הצעדים שהחמירו הדרגתית את מצבנו. על החובה לשאת כוכב צהוב, על כך שנאלצתי למסור לשלטונות את אופניי שקיבלתי ליום הולדתי, שנאסר עלינו להחזיק במקלט רדיו ובטלפון ואף להשתמש בטלפון ציבורי, שהחרימו את דירתנו ואולצנו לעבור לבית שנועד למגורי יהודים ולחלוק דירה בת 3 חדרים עם 16 איש. בהמשך סגרו אותנו בגטו וזרקו את המפתח. בחורף קשה, בקור מקפיא, הבתים לא חוממו, למקום הגיעו כמויות מזון מזעריות בלבד, הזקנים, הילדים הקטנים, החלשים, מתו ממחלות ומהרעב ולאיש לא היה כוח לקבור אותם, הגופות רבצו ברחובות. סיפרתי גם, כי פעמיים ירו לעברי והיורים היו הונגרים ולא גרמנים. סיימתי בכך שאחר השיחרור בידי הצבא האדום, גמלה בליבי ההחלטה, לעזוב ארץ זאת, אשר התעללה בי, רצחה חלק גדול מבני משפחתי, רבים מחבריי, חיבקתי בנפש חפצה את הרעיון הציוני, עליתי ארצה ועתה אני ישראלי לכל דבר.

הקהל הקשיב לדבריי בתשומת-לב רבה. אחד המורים ציין בהתפעלות שאיש לא הפריע, לא היו התלחשויות וייחס זאת לעובדה שלראשונה בחייהם ראו, כי לשד היהודי אין קרניים.  כהרגלי במקרים (הנדירים) בהם אני מתבקש לשאת דברים לפני קהל, בחרתי מתוך מאזיניי אדם שישב בשורה השנייה, גבר שהקשיב בעירנות ואף התחייך מעת לעת וכיוונתי את דבריי כאילו אליו. המעניין היה, כי אחר שהקהל התפזר, נאמר לי, כי איש זה הוא בין הבודדים בביה"ס, המזוהה כמשתייך אל המפלגה הימנית הקיצונית, האנטי יהודית וצוענית, שהשיגה בבחירות האחרונות מעל ל-16 אחוזים.

אחר שובי הביתה גיליתי באינטרנט, כי בבקשצ'אבה התגוררו לפני המלחמה כארבעת אלפים יהודים ועתה קיימת בה קהליה בת 36 איש בלבד. לפני מספר שבועות שאל אותי אחד מחבריי לעבודה, מדוע אני מבקר בארץ בה למפלגה פשיסטית יש אוהדים רבים כל-כך והאנטישמיות הרימה בה מחדש ראש. הנה התשובה: יש להראות לציבור המקומי, לכל מי שמוכן להקשיב, כי היהודי, הישראלי הוא אדם כמוהו, אין לו קרניים ויתכן, כי גם באיש מאנשי הימין הקיצוני - במיוחד אם הוא אדם צעיר - יתעוררו ספיקות לגבי השקפותיו.                 

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר