"ללב יש חוקים משלו", כך אמרה התיאורטיקנית חנה ארנדט כשהתוודתה על סיפור אהבתה לפילוסוף מרטין היידגר, מתוך ניסיון להסביר את מהות הקשר ביניהם. את מדינת ישראל היא לא יכלה לשכנע למשך מספר עשורים, ונחשבה לאחד האנשים השנואים ביותר, אך בהצגה לעומת זאת דמותה הצליחה לאט-לאט לקלף את מעטה ההיגיון הלוגי ולנגן על מיתרי הלב כשהיא מדברת על "הרומנטיקן הגרמני האחרון".

המחזה, שנכתב על ידי סביון ליברכט ("תפוחים מן המדבר") מתאר את השתלשלות מערכת היחסים המורכבת בין ארנדט והיידגר, שהתחילה ב-1925 ולמרות שנות נתק, נשמרה עד שהסתיימה עם מותה של ארנדט. הם הכירו באוניברסיטה, כאשר היידגר היה המרצה וארנדט הסטודנטית. היא הוקסמה ממוחו החריף ומהכריזמטיות שהקרין והוא מתשוקתה לידע ומצא בה "אשת סוד שתגאל אותו מבדידותו, מה שהיווה עבורו נס". הרומן ביניהם פרח במהירות, למרות שידעו מראש כי הוא נדון לכישלון, עקב חוסר רצונו של היידגר לעזוב את אשתו וילדיו למענה.  הקשר הרומנטי ביניהם החזיק מעמד ארבע שנים, עד שארנדט סיימה אותו והתחתנה עם אחר. היה ביניהם נתק של 17 שנים שהתחדש עם פגישתם ב-1950. הקשר שהתחדש היה קשר חברי ולא רומנטי והוא נשמר באמצעות מכתבים ופגישות נוספות עד למותה של ארנדט ב-1975.

הדמות המרכזית עליה מתבסס המחזה היא ארנדט משתי תקופות שונות בחייה, בצעירותה וערוב ימיה. המעבר הדינאמי מסצנה עכשווית לסצנה מהעבר והשילוב בין הדמות הצעירה והמבוגרת, שנעשה באמצעות העברת חפצים או השלמת משפטים תרמו לחיבור של הדמויות לאחת שלמה. באופן מטפורי ניתן לראות ברקע משיכות המכחול של הים והשמים את אותו חיבור. שכן, כמו הים והשמים שקשה לדעת היכן מתחיל הים והיכן מסתיימים השמים, כך ארנדט הצעירה והמבוגרת, הנמצאות אחת בתוך השנייה. ההחלטה הבימאית הנבונה של אבישי מילשטיין לשלב את התקופות יחד גרמה לחלוקה של הבמה לשתיים: דירתה העכשווית של ארנדט  בפאריז בצד אחד ובצד השני קרשי עץ ומעט אביזרים, המסמלים את הצריף בו נהגה להיפגש עם היידגר בצעירותה. בצורה זו נעשה שימוש בכל חלל הבמה (על ידי ערן עצמון) והמעבר בין התקופות הובלט באמצעות התאורה המדויקת של קרן גרנק. כמובן שהחלק העיקרי והדרמטי של המחזה טמון בכוחם של השחקנים וגם פה נעשתה עבודה מצוינת. קובי ליבנה מגלם ברגישות שתי דמויות שונות, אשר קושרות בין האירועים והדמויות הראשיות; מיכל שטמלר החיננית כארנדט הצעירה מצליחה לבטא בצורה אמינה את הערצתה והתאהבותה של ארנדט בהיידגר; עודד קוטלר גילם באופן כריזמתי ואמין את היידגר. זו היא לא פעם הראשונה שהוא מגלם מורה המנצל את כוחו על סטודנטים צמאי ידע, הוא עשה זאת בעברו בהצגה "נערי ההיסטוריה", אך מה שסחף אותי בעיקר היה הנאום חוצב הלהבות אותו נשא, בו הפגין גם דמיון פיזי מרשים (ומצמרר) להיטלר, באמצעות צלב הקרס אותו ענד על ידו, שפמו הקצר ושערו הקצוץ דק; ליאורה ריבלין כארנדט המבוגרת, סיגלה לעצמה מבטא גרמני, הפגינה יכולת משחק דרמטית ורווית רגש והצליחה להפיח רוח הומוריסטית באווירה המתוחה.

עם זאת, מצאתי את התבססותו הרבה של המחזה על פילוסופים כמו קאנט או על הזרם הפוסט מודרניסטי קצת מכבידה. למרות שהדמויות הראשיות הינן פילוסופים שהגותם חשובה, בכל זאת, חשוב להבהיר כי מדובר במחזה שבמרכזו עומדת מערכת יחסים. ולכן הטקסטים הפילוסופים שאולי מוסיפים לאותנטיות הדמויות והתקופה, נותנים תחושה של שיעור פילוסופיה מקוצר, מה שתורם ללאות מסוימת. אך הנעימות הקלאסיות של שוברט, שומן, בראהמס ומאהלר, אותן בחר דורי פרנס הצליחו לכפר על כך בכבוד. בסופו של דבר, למרות שלכאורה מדובר בסיפור אהבה בנאלי, מדובר בסיפור אותנטי, בעל רבדים פילוסופים עמוקים וחומר למחשבה פוסט מודרנית.