מס' צפיות - 876
דירוג ממוצע -
ולנטינו / בית ליסין - ביקורת
מאת: אלעד נעים 28/07/10 (19:44)

מחזותיהם של צמד היוצרים אמנון לוי ורמי דנון עוסקים בעיקר במשפחה הישראלית, ורובם מוגדרים כדרמות עם נגיעות קומיות, ועד כה יצרו מספר הצגות במשותף שעלו בעיקר בתיאטרון הקאמרי וזכו להצלחה רבה : "תיקון חצות", "הצמה של אבא", "גפן בלאדי" ו"שיינדלה". בימים אלו מוצג בתיאטרון בית ליסין המחזה החדש שלהם - "ולנטינו", אותו הגדירו לוי ודנון כטרגדיה קומית, והוא עוסק בסיפורה של משפחה ישראלית שסודות מעבר בני המשפחה מקרינים על ההווה. עוד יצוין, כי ההצגה התפרסמה בעיקר בזכות העובדה שבמסגרתה חזר זאב רווח לבמת התיאטרון הרפרטוארי לאחר שנים ארוכות, שכן ההצגה האחרונה בה השתתף בתיאטרון הרפרטוארי הייתה "המפקח" בתיאטרון הקאמרי.

 

בעקבות מכתב שקיבל אלברטו מבנו, הוא חוזר ארצה לאחר כארבעים שנה בהן התגורר בארגנטינה ובמהלכן לא יצר קשר עם שני ילדיו - אורנה ובצלאל. אלברטו מקווה ששני ילדיו סלחו לו על הניתוק המתמשך ביניהם, אולם הוא נוכח לדעת שבצלאל זקוק לבדיקות דם ממנו על מנת לשלול פגם גנטי בטרם ינסה להביא אל העולם ילד נוסף עם אישתו, רחל, שכן בנם, שלומי, נולד משותק ונמצא במוסד. חזרתו של אלברטו ארצה מביאה לפתיחתם של פצעים שהגלידו, ומגלה סודות רבים מן העבר, אשר עשויים להשליך על התנהלות המשפחה כולה.

 

לאחר קריאת העלילה יש שיאמרו כי מדובר בטלנובלה בימתית, אולם לתחושתי לוי ודנון כתבו מחזה שישראלים רבים עשויים להזדהות עמו, משום שהוא מעורר דיון בשאלות עמוקות הרבה יותר. אחת משאלות אלו הוא עניין קשר הדם, ועד כמה הוא משמעותי עבורנו. לא פעם אנו שומעים על כך שגילויים על קיומו או על היעדרו של קשר דם בין הורים לבין ילדיהם הביא לתמורות מרחיקות לכת בחייה של המשפחה, ולעתים קרובות ישנו מרחק רב בין ההצהרות הנוגעות למשמעות הקשר הרגשי לבין קשר הדם עצמו. מעבר לכך, עולה השאלה הנוגעת לתכונות הנרכשות לעומת התכונות המולדות שלנו, ונראה כי מחד לסביבה ישנו נתח עיקרי בעיצובן, אולם גם הגנטיקה עושה את שלה, וכן מחקרים פסיכולוגיים רבים עוסקים בהנחות לפיהן קיים קשר הדוק בין דפוסי ההתנהגות של ההורים לבין אלו של ילדיהם, בין אם בדמיון הרב ובין אם בשונות הקיצונית. יחד עם זאת, יצוין, כי כבר במהלך המחזה קל להבין כיצד הוא יסתיים, אך הדבר אינו פוגם לדעתי בטיבו, מה גם שלוי ודנון הקפידו לשבץ במחזה הבלחות קומיות רבות, ובאמצעותן הם מצליחים לטפל בנושא כאוב בדרך נוגעת ללב, וכאמור, מעוררת הזדהות ומחשבה.

 

רמי דנון ביים הצגה שזורמת באופן מיטבי, וכוחה הגדול הוא באיכות השחקנים המשתתפים בה. מעבר לכך, דנון הביא לידי ביטוי בהצלחה את המוטיבים הבולטים של המחזה הנוגעים למהות קשר בשר ודם. בצלאל וגיסו הם שותפים באטליז, וזאת על אף שאין ביניהם קשר דם, ומאידך אורנה ובצלאל נרתעים מנוכחותו של אביהם (שחזר מארגנטינה, ארץ הבשר) בקרבתם על אף קשר הדם שהם חולקים. יתר על כן, השמות שנבחרו עבור הדמויות השונות במחזה אינו מקרי, ויש ביניהם הקבלה יפה לסיפור המקראי של יעקב ורחל. בהצגה זו אין רגעים נטולי עניין, והיא משוחקת היטב ע"י צוות השחקנים, ובעיניי בהחלט מצליחה להעלות בקרב הקהל שאלות מעניינות, וגם אם לאו, היא מהנה לצפייה.

 

ערן עצמון עיצב תפאורה נאה במיוחד, אשר תיארה היטב את זירת ההתרחשות - ביתם של בצלאל ושל רחל, ורוני כהן השלים אותה באמצעות תאורה מתאימה. מירב נתנאל בחרה תלבושות נאות עבור כל אחד מהמשתתפים, אשר הוסיפו אמינות לדמויות השונות, וכן המוסיקה של אורי וידיסלבסקי תרמה להגברת הדרמה בהצגה.

 

זאב רווח בתפקיד אלברטו האב, עשה עבודה נפלאה, ובתפקיד זה הוא מוכיח שהוא שחקן ענק, אשר מסוגל לגלם קשת רחבה של תפקידים. הוא מגייס אל התפקיד את איכויותיו המרשימות, ויוצק אל תוך דמותו של אלברטו אמינות רבה, וגם כאשר הוא שותק ארוכות הוא מצליח באמצעות הבעות פניו ובאמצעות שפת גופו לומר הרבה. דובר על אלברטו רבות כ"ולנטינו", מאהב צעיר שבו חשקו כל הנשים בסביבתו, והמחיר שהוא נאלץ לשלם היה במסגרת המשפחתית. למותר לציין, כי בעת היציאה מהאולם בסיום ההצגה, מספר צופים התבטאו שהתאכזבו שכן רווח לא עורר צחוק בקרבם, וכאן יודגש כי זוהי לא הייתה המטרה לשמה נבחר רווח לתפקיד.

 

יורם טולדנו בתפקיד בצלאל וחנה אזולאי-הספרי בתפקיד רחל, אישתו, ממחישים במשחקם את מערכת היחסים המורכבת ביניהם, שכן הכמיהה של בצלאל לילד נוסף לעומת ויתורה של רחל בעניין מביא לחיכוכים בין השניים על אף שהם אוהבים אחד את השני. שניהם מביאים לידי ביטוי את התסכול ואת הכאב מהעובדה שבנם הבכור מוגבל, ובצלאל אף מתקשה לראותו. גם מול דמותו של אלברטו ניכרת מערכת יחסים טעונה וקו של היעדר סלחנות מצדו של בצלאל, לעומת רצון לפייס מצדה של רחל.

 

נעמה שפירא בתפקיד אורנה, אחותו של בצלאל, אף היא יוצקת אמינות רבה לתוך הדמות, וממחישה במשחקה את החוסן שהיא משדרת כלפי חוץ כמי שהיא האחות הגדולה, אולם ברור כי היא נשברת בתוך תוכה. לצדה, שמעון מימרן בתפקיד יוסי, בעלה, מצליח להוות אתנחתא קומית ראויה, ומגלם היטב את דמותו של הבעל הדברן, הסובלני והכנוע, ועל אף שהאימרות שהוא מוציא מפיו נשמעות מגוחכות, יש בהן אמת רבה. זאת ועוד, תחיה דנון בתפקיד אדל, השכנה, מהווה אתנחתא קומית נוספת, ומגלמת היטב את דמותה של השכנה החטטנית, אשר אף היא מחזיקה בסוד משלה הקשור לעברה של המשפחה, ומגייסת לשם כך מבטא מוקפד ויכולת קומית מרשימה.

 

 

סיכום : גם טלנובלה ניתן להעלות בהצלחה בתיאטרון, וזאת בעיקר בזכות צוות שחקנים נפלא. מומלץ בחום!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
http://www.christianshoesukshop.co.uk/Ch ל"ת
christian louboutin 23.01.13 (07:25)