אפרים קישון נחשב בעיני רבים כגדול הסאטיריקנים הישראלים, אשר זכה גם בפרס ישראל עבור פועלו הרב, היה הישראלי הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב, ואף זכה בפרסים רבים נוספים. גדולתו של קישון הייתה לשלב בין סיפור ישראלי ואנושי לבין מסר חברתי אשר מחד הינו נוקב וביקורתי ומאידך ניכרת בכתיבתו האהבה לעם היהודי ולמדינת ישראל. בימים אלו מועלות במקביל בתיאטראות הרפרטואריים הגדולים ארבע יצירות של אפרים קישון : "סאלח שבתי", "הכתובה" ו"שמו הולך לפניו" בתיאטרון הקאמרי ולאחרונה הועלתה ההצגה "השוטר אזולאי" בתיאטרון הבימה, אשר נחשבת כאחת מהפקות הדגל של התיאטרון בעונה הנוכחית.

הסרט "השוטר אזולאי" שיצא לאקרנים בשנת 1971 נחשב לסרטו המצליח והטוב ביותר, והוא ידוע בזכות משחקו המרגש ויוצא הדופן של שייקה אופיר, שהפך להיות מזוהה עם הדמות ועם הסרט, וכמובן הסרט הינו בגדר קלאסיקה ישראלית. אופיר השתתף קודם לכן בשני סרטים אחרים של קישון - "ארבינקא" ו"תעלת בלאומילך", התסריט עבור "השוטר אזולאי" נכתב ע"י קישון מתוך ידיעה שאת התפקיד יגלם שייקה אופיר, והאחרון הפך לשותף ליצירת דמותו המורכבת והמיוחדת של השוטר אזולאי. כמובן, חלק בלתי נפרד מהסרט הוא השיר "בלדה לשוטר" שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש, שהפך בביצועו של אושיק לוי ללהיט בפני עצמו.

במרכז העלילה עומד השוטר אברהם אזולאי, אשר גם עשרים שנות שירות מסור במשטרה לא אפשרו לו לעלות מעבר לדרגת רב שוטר פשוט, דבר אשר נובע מתוקף תמימותו וטוב לבו. מפקד משטרת יפו, פקד לבקוביץ', יחד עם סמל בז'רנו מחליטים לפטר אותו למרות שמתקשים לעשות זאת. בינתיים אזולאי מתאהב במימי, זונת רחוב צעירה, בעוד שאישתו, בטי, אינה יכולה ללדת ילדים. ערב סיום חוזה העסקתו במשטרה פושעי יפו מתגייסים לעזרתו ומביימים פשע שאזולאי יוכל לסכל, ובזכותו יישאר במשטרה. בעזרתם האדיבה של הפושעים מצליח אזולאי לסכל את הפשע, וזוכה לראשונה להערכת מפקדיו, ועדיין הוא מפוטר.

באמצעות סיפורו של השוטר אזולאי קישון הפנה ביקורת נוקבת כלפי התנהלות המשטרה והעלה שאלה לגבי חוקי המשחק שבאמצעותם אנשים מצליחים להתקדם בחיים, ולאו דווקא בזכות כישוריהם. אמנם השוטר אזולאי מצטייר כשלומיאל, תמים ופתי, אך הוא מגלה מגוון של כישורים אשר הופכים אותו לבעל יתרון משמעותי על שוטרים אחרים, כגון היכולת שלו לפנות לאנשים שונים בשפתם - כך למשל הוא מצליח לפזר הפגנה שאורגנה ע"י חרדים באמצעות שימוש ביידיש ובאמצעות שליטה במקרא ובדת. בנוסף, היכולת שלו לגלות רגישות ורחמים כלפי פושעים, זונות וכדומה מרמזות אודות טיבו כאדם, ומלבד זאת הוא רואה בעבודתו במשטרה כשליחות של ממש. יצוין, כי גם כיום ביקורתו של קישון לגבי התנהלות המשטרה עודנה רלוונטית, ולא אחת אנו עדים לשוטרים אשר מצדיקים את הסטריאוטיפ שדבק בדמות השוטר, והדבר בא לידי ביטוי גם בקומדיות אחרות שכתב, אשר מתארות פסימיות מובהקת ומוצדקת.

המחזה שעל פיו מועלית ההצגה בתיאטרון הבימה נכתב ע"י דניאל לפין, ולצד זאת שהוא נאמן לדמותו של השוטר ולקווי העלילה הבסיסיים של קישון, התבצעו בעלילה מספר שינויים בפרטים, אשר אינם זהים לסרט. כך למשל, במחזה בטי אישתו מוצאת בכיסו את מספר הטלפון של מימי, לעומת התמונה שהיא מוצאת בסרט, וכך למשל במחזה נשדדת קופת הקרן הקיימת לישראל, לעומת שדידת תשמישי הקדושה מהמנזר בסרט ואחרים. לא היה ברור לי הצורך לשינוי פרטים אלו בעלילה, שכן העלילה עדיין מתרחשת בשנות הששים, ולא נעשה כאן עיבוד לתקופה אחרת. כמו כן, לפין שזר בתוך עלילת המחזה תמונות השייכות לסרט "תעלת בלאומילך", וגם בחירה הייתה לא ברורה לטעמי, אם כי כאשר מתוודעים לדמותו של קישון (פרנץ קישהונט) שהוכנסה למתווה העלילה, ניתן לשער שהסיבה לכך הייתה הצדעה לאפרים קישון ולשייקה אופיר. בסיכומו של עניין, תחושתי היא שישנה תחושה של החמצה במחזה, מה גם שחלק מהמשפטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרט קוצצו, ובמקומם הוכנסו בדיחות אחרות, שרק חלקן מצליח לעורר צחוק.

הבמאי מיכה לוינסון העמיד את השוטר אזולאי במרכז העלילה, וכמעט שאין תמונה שבה אינו נוכח על הבמה, ובכך חיזק את כוונתו של קישון לתאר את סיפורה של דמות אחת. בנוסף, לוינסון תיבל את ההצגה כולה במראות ובקולות יפואיים טיפוסיים, ולעתים הדבר במינון מדויק שמוסיף עושר בימתי, ולעתים הסאטירה הופכת לבידור להמונים שמטרתו בין השאר להפוך את הסרט בן תשעים הדקות להצגה בת שעתיים. ההשוואה לסרט אינה נכונה מיסודה, מאחר שלסרט קולנוע יש יתרונות וחסרונות וכך גם להצגת תיאטרון. בהקשר זה, יתר על כן, לוינסון יצר כמה הברקות בימוי כמו למשל ניידת משטרה ומכוניות מיניאטוריות המונעות בשלט רחוק, והדבר יוצק ייחודיות ומביא לידי ביטוי רעיון מקורי ומתוחכם. לצד זאת, הטקסט של קישון מתוחכם מספיק על מנת לאפשר לקהל לפרש באופן אינטליגנטי את מה שמוצג על הבמה, אך בחלק מהמקרים הוא מובא בצירוף קולות וצלילים שמטרתם לחדד את תשומת לבם של הצופים, וראיתי בכך דבר מיותר. לעומת זאת, הכוריאוגרפיה של צחי פטיש ודני רחום מדודה, ושולבה בצורה מוצלחת בהצגה, במיוחד ריקוד עם של השוטר מול צל.

התפאורה שעיצבה נטע הקר הייתה מודולרית ומאופקת למדיי, שגווניה מזכירים את יפו אותה רואים בסרט הקולנוע, ודווקא כאן הייתי מצפה לחדשנות ולמקוריות, לכל הפחות בגוונים. התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו היו מרשימות בפרטיהן ומהודקות בהתייחס למדי המשטרה, אולם לגבי שאר התלבושות חשתי שהן מעט מגוחכות, ותואמות את שנות השבעים המאוחרות, מה גם שהפאות בהן נעשה שימוש בהצגה היו בחלקן לא אמינות. התאורה שעיצבה פיליס רוס נאה ומספקת את הנדרש ממנה, גם אם אינה יצירתית יתר על המידה, אם כי בתמונת הסיום היא מדויקת במיוחד. בנוסף, המוסיקה, העיבודים והניהול המוסיקלי של עידן סוכובולסקי היו נעימים לאוזן, אך חסרי מעוף של ממש.

בתפקיד השוטר אזולאי מוני מושונוב, שהוכיח לא מכבר שהוא שחקן גדול, והוא מפגין ביצוע מלכותי המשלב רגישות, כנות, עבודה מדויקת וירידה לפרטים לצד היותו קומיקאי מהשורה הראשונה. גם השאלה האם נכנס לנעליו של שייקה אופיר אינה רלוונטית, שכן מושונוב מגיש תפקיד מרשים כשלעצמו, והמניירות והמחוות הקטנות ביותר שהוא מביא לידי ביטוי מורגשות עד לאחרון הצופים בקהל. בהקשר זה דווקא אציין כי תמונת הסיום המפורסמת מהסרט עשויה היטב, ומושונוב מצליח להעביר את הכאב האישי של השוטר בעקבות המסדר האחרון בו הוא נוכח.

גבי עמרני, שגם שיחק בסרט, מעולה הן בתפקיד אלברט, חברו של אזולאי, והן בתפקיד הגנב התימני, ובמשחקו הוא מפגין את נאמנותו לחברותו האמיצה עם השוטר אזולאי מחד, ומאידך שובבות ופרחחות רוויה בסטריאוטיפים אודות הגנב התימני, ונדמה כי עמרני אינו מזדקן אלא מלא באנרגיה ובחיוניות.

אריה מוסקונה בתפקיד רב פקד לבקוביץ' ופיני קידרון בתפקיד סמל בז'רנו שניהם מצוינים, והתמונות שבהן הם מופיעים מלאות בעניין בזכות עיצוב דמויות אמינות שמשלימות זו את זו. בנוסף, רותי לנדאו בתפקיד בטי, אישתו של השוטר אזולאי, הייתה טובה מאוד, והפגינה את כאבה על כך שאינה יכולה ללדת לבעלה ילדים, ולא בכדי היא מציעה לו להתחתן עם אישה אחרת, על אף שהוא מבטיח לה שלא יעזוב אותה.

אלינור פלקסמן נפלאה בתפקיד מימי, הזונה בה אזולאי מתאהב, ומפגינה מעבר לנוכחות בימתית מרשימה גם ביצועים קוליים בקטעי השירים שהיא מבצעת. כמו כן, היא הביאה לידי ביטוי את היחס המיוחד שרכשה לשוטר אזולאי, והזוגיות הבימתית שלה עם מושונוב הייתה אמינה ומשכנעת. כמו כן, שמוליק כהן מגלם דמות אפיזודית ללא טקסט של ממש כמחווה ל"תעלת בלאומילך", והוא מפגין כישרון משחק מרשים, כך שרק באמצעות שפת גופו והבעות פניו אחוזות הטירוף מועבר המסר באופן מיטבי. זאת ועוד, רוברט הניג בתפקיד פרנץ קישהונט (למעשה אפרים קישון) משלים את התמונה בצורה יפה במעין חיקוי מדויק, וגם את תפקיד הורוביץ הפושע ואת תפקיד הסדרן בקולנוע הוא מגלם היטב.

שלומי קוריאט בתפקיד עמאר גילם תפקיד אשר דומה תפקידים אחרים שגילם בסדרות הטלוויזיה (אגב אורחא, נשמעו התבטאויות בקהל לפיהן הגיעו לצפות בהצגה משום שהוא נמנה על צוות השחקנים). זאת ועוד, מני פלורנטין שמשתתף במקביל בהצגות נוספות סובל לטעמי מבעיית דיקציה, ועל כן ישנו קושי רב להבין את דבריו. בהצגה משתתפים עוד שחקנים רבים שמתוכם בלטו לירון לוי ויניב הלפגוט במיוחד בתפקידים משמעותיים יותר - הגנבים בבנק לאומי והמלצרים במסעדה של עמאר. יתר על כן משתתפים בהצגה : לירון מזרחי, מירב הררי, נעה גודל ונצר אלוני.

סיכום : למרות שמוני מושונוב נפלא, העיבוד למחזה לוקה בחסר, וקיימת תחושת החמצה.