סיפור קצר שכתבתי בשנת 1955, בימי חברותי בקיבוץ.

השמש, עטורה בגלימת הארגמן שלה, הגיחה מאכסנייתה הלילית וסקרה את ממלכתה. הערפל שרבץ צמוד אל הקרקע, כצייד האורב לטרפו, נבהל ונמוג כלא היה. תן בודד שהליל שכחו מאחור, ערירי וגלמוד, ילל: "המלך!" הפרחים שהצטנפו מכווצים לרגלי העצים, זקפו את ראשיהם ברחשי-תודה ולחשו: "המלך!"

השמש השירה את גלימתה מעל כתפיה השריריות, במחווה מלכותי שילחה את הירח והכוכבים לדרכם ובשפעת עלומות-אור ששוגרו לכל הכיוונים, חנכה את היום החדש. האדמה פסקה את תלמיה והגירה לקרבה בשקיקה את הקרניים המטיבות.

והאדם? אותו בן-אדם שחרש בשדה, אך ניגב בכובעו את מצחו המיוזע, הצליף בסוסתו הגרמית ופלט: "עוד יום חם!"

מאחור - התלם החרוש עקלקלות ומלפנים - קרקע בתולה המייחלת למחרשה. והבהמה, אותו בעל-חיים אצילי, שקשר את גורלו עם האדם ובמקום הכרת-תודה זכה לשעבוד, פסעה בעצלתיים, ברכיה כושלות, עוד מעט-קט ותכרע תחתיה. המחרשה הכבדה פילחה באנחה את האדמה משובצת האבנים.

אך כל זה לא היה בראש מעייניו של החורש. הוא חתר בכל מאודו, בכל רמ"ח אבריו אל אותו עץ בודד ומרוחק, שהזדקר כסימן-קריאה על קוו-האופק. על אילן זה תלוי היה תרמילו ובו ארוחת-הבוקר שאשתו הכינה לו ברוב דאגה, כשיצא מביתו לפני עלות השחר.

פטר לא היה מורגל לעבודה כזאת. הוא לא היה פלח מבני המושב, שמשחר ילדותו שיחק על הטרקטור של אביו. לפני זמן לא רב בלבד היה ד"ר פטר שווד אחד מעורכי-הדין לענייני-גירושין המבוקשים ביותר בבודפשט.

"עכשיו כל זה שווה כקליפת-השום" - הרהר במרירות. "לכל היותר אוכל לגרש את אישתי, אם הסנדוויץ' שהכינה, לא יהיה לטעמי."

בהגיעו לארץ, החליט פטר שמוטל עליו לעשות את חלקו בהפיכת הפירמידה של בורוכוב על פיה והפך לחקלאי. גם את ההחלטה הזאת הוא ביצע באותה עקשנות, באותה התמסרות מוחלטת, בה עסק פעם בפתרון בעיות משפטיות סבוכות.

ידיות המחרשה חרשו תלמים מדממים בידיו, גבו כאב, חולצתו הייתה רטובה כבר בשעת-בוקר מוקדמת זאת וה"ברחשים" שנכנסו לאוזניו, לאפו, לפיו, שיגעו אותו. קול קטן וטורדני לחש לו להשליך מידיו את המחרשה, להתיר את הבהמה המעונה מרתמותיה ולהניח לה למלא את כרסה בתלתן ריחני, להשתרע אפרקדן על הארץ, להתבונן בתכלת הרקיע, להאזין לזמזום הדבורים ולהריח את ריחה המשכר של האדמה החרושה.

בימים עברו, ממש בשעה זאת, הגישה עוזרתם לבושת-המדים המעומלנים, את פת-השחרית העשירה. טעם ה-croissant הטרי השתייר עדיין בחיכו, הניחוח של הקפה הטרי, נותר עדיין בנחיריו, אולם עתה אסור היה לו לחשוב על הבלים אלה. עבודתו דחקה, עליו לסיים אותה. מאבק-איתנים התנהל בקרבו. הלב נמשך אל התרמיל, אל צלו של העץ, אל המנוחה, בעוד השכל צווה עליו לאזור כוח ולהמשיך ולעבוד. אם יפסיק עתה, לעולם לא יסיים את מכסתו היומית.

פטר הידק את שפתיו, יישר את גוו וצעד ביתר החלטיות אחר המחרשה: "אחת-שתיים... השעה רק 8:30... שלוש-ארבע... להבליג ולסבול... חמש-שש... לפחות עד 11. אני חייב להחזיק מעמד, אם לא למען אשתי, ילדיי, פרנסתי, לפחות למען כבודי!"

החמה זרחה ממעל במלוא הדרה. בשתי ידיה, מלוא החופן, פיזרה את קרניה הלוהטות אלי הקרקע הכנועה. פטר קרא "לעזאזל!" וזרק מעליו את חולצתו. אחר רקק לכפותיו ולפת מחדש את ידיות המחרשה. השמש, מלאת חימה, הגבירה את עצמתה עד לנקודת הרתיחה, אך ללא הועיל. האדם המשיך בעיקשות בצעידתו לעבר האופק. לבסוף הייתה זאת השמש שנכנעה.

"ניצחת, בן-תמותה" - פסקה ונעלמה מאחורי ענן כבד. ואז קמה רוח קלילה וליטפה רכות את פני המנצח.