מס' צפיות - 1612
דירוג ממוצע -
השחף / הבימה - ביקורת
מאת: אלעד נעים 07/01/10 (13:38)

"השחף" הוא מחזה מאת הסופר והמחזאי הרוסי, אנטון צ'כוב, אשר ידוע בשל סגנונו הריאליסטי, אשר מביא בסיפוריו הקצרים ובמחזותיו עלילה אוניברסאלית, אשר אינה תלויה במקום ובזמן, ואחד המוטיבים אשר חוזר בסיפוריו הוא הפער שבין שאיפותיו של האדם לשלמות ולצדק לבין המגבלות מכורח המציאות. מעבר לכך, חלק ניכר מהדמויות אשר עיצב צ'כוב הן דמויות חסרות אונים, אשר אין להן את היכולת לשלוט בגורלן ולהביא לשינוי במצבן, ומושג האושר ע"פ צ'כוב אף הוא אינו קיים. יצוין, כי צ'כוב מביט מהצד על ההתרחשויות ומציג אותן באופן קומי - סרקסטי, למרות שעל פניו נראה שמדובר בדרמה. זוהי אולי שנת פריחתו המחודשת של צ'כוב בתיאטרון הישראלי, שכן המחזה "השחף" מועלה במקביל בתיאטרון באר שבע וכן בתיאטרון הבימה, ולצד זאת מועלה בתיאטרון בית ליסין המחזה "הדוד וניה".

 

במרכז המחזה שני זוגות אשר נמצאים בעימות מתמיד : אירנה ארקדינה, השחקנית הדועכת, ובן זוגה טריגורין, הסופר המפורסם, ומולם קוסטיה, המחזאי הצעיר ובנה של אירנה, וחברתו נינה, צעירה כפרית שחלומה הוא להיות שחקנית. הרביעייה נמצאת באחוזת הכפר של סורין, אחיה של אירנה, לצורך חופשה קצרה, בה הם צופים במחזה קצר שכתב קוסטיה ובו מככבת נינה. המחזה למעשה מעמיד בקונפליקט את האומנות לעומת האהבה, ויש בו משולשים רומנטיים רבים וכן עיסוק רב ביחסים בין הורים לבין ילדיהם. נינה מקבלת מקוסטיה מתנה - שחף אשר נורה על ידו, ואולי כפועל יוצא מכך היא נשבית בקסמיו של טריגורין, אשר רואה בשחף נושא לסיפור חדש. הם נשבעים שיפגשו יום אחד במוסקבה, לאחר שנינה תהפוך לשחקנית מפורסמת, אולם לאחר שנתיים כולם נפגשים שוב באחוזה בנסיבות אחרות.

 

כאמור, המחזה מתאר מספר משולשים רומנטיים : קוסטיה-נינה-טריגורין, אירנה-טריגורין-נינה, מאשה-קוסטיה-נינה, ולמעשה "השחף" הוא מחזה דרמטי אשר מתאר התפכחות מאשליות ומפנטזיות וחזרה כואבת ומטלטלת לעולם המציאותי. כל אחת מהדמויות עוברת לאורך המחזה תהליך כזה : אירנה שמסרבת להאמין שתהילתה מאחוריה, נינה שאינה מצליחה לממש את ייעודה כשחקנית, קוסטיה אשר אינו מצליח לממש את ייעודו כסופר וכמחזאי, טריגורין אשר אמנם זוכה לפרסום אך נחשב בעיני רבים לבינוני, מאשה אשר מעוניינת בקוסטיה ולבסוף נאלצת לוותר עליו ועוד. במחזה חוזר מוטיב אשר קיים גם במחזה אחר של צ'כוב - "הדוד וניה" - הכפר כסמל לשעמום, ובמחזה "השחף" הדבר בא לידי ביטוי בעוצמה רבה, שכן רוב הדמויות הינן מעולם האומנות והבוהמה, אשר לכאורה משוועות לאוויר העירוני. מוטיב מרכזי נוסף הוא שכל אחת מהדמויות דווקא חושקת בחייה של דמות אחרת, וגם אלו אשר נחשבים למוצלחים בעיני הבריות, מוכנים לוותר על הכל למען הרצון לחיות חיים אחרים. השחף הינו הסמל המרכזי במחזה, והוא מציין את השאפתנות ואת היופי, אך מאידך הוא עוף אשר חי בזוהמה וניזון מפגרים, ובנוסף מחזק את המסר אותו רצה להעביר צ'כוב בנוגע לצורך בהגשמה עצמית.

 

הנוסח העברי של יוסף אל-דרור לא היה טוב לטעמי, שכן הוא מתיימר להיות ברמה ספרותית גבוהה ואף ארכאית כדוגמת השימוש החוזר ונשנה בצורת הבינוני במשקל התואר (מקנאה במקום מקנאת), ומאידך יש בו טעויות עקביות בעברית תקינה, כגון התאמה בין הכינוי הרומז (איזה, איזו, אלו...) ליחיד ולרבים, וברור לחלוטין כי זוהי בעיה בתרגום ולא בשחקנים.

 

הבימוי של רמי הויברגר כלל מספר רעיונות מקוריים וטובים כגון השימוש במושבים באולם בהם יושבים הצופים בקהל כחלק מהמושבים באולם בו מוצג מחזהו של קוסטיה, ותנועת השחקנים העתית במעברים בהחלט המחישה זאת. כמו כן, נעשה שימוש מצוין בהקרנות וידאו-ארט (לי יגור / יאיר נחשון) על גבי מסכים, דבר אשר עיצב את המחזה בלבוש מודרני יותר, ועם זאת ניכר כי הויברגר היטיב לשמור על המרכיבים הקלאסיים במחזה. בבימוי הויברגר הצליח להביא לידי ביטוי את הקונפליקט בין החיים לבין האומנות ואת היסודות הטראגיים שהניח צ'כוב במחזה, אך חשוב לזכור כי כתיבתו של צ'כוב התאפיינה בכך שהוא מביט מהצד ורואה בהתרחשויות במחזותיו כקומדיה של ממש, או ליתר דיוק - קומדיה טראגית. בהצגה זו הדבר לא בא לידי ביטוי בצורה מוצלחת, ובעיניי דווקא כאן היה צריך לשים את הדגש, מאחר שבמיוחד במערכה השנייה ניכר כי ההתפתחות אינה דינמית דיה. בסיכומו של עניין, "השחף" הינו מחזה חוצה גבולות וזמן, ורלוונטי מאוד גם לימינו, אולם בעיניי רלוונטיות זו לא באה לידי ביטוי בצורה המיטבית.

 

התפאורה שעיצבה לילי בן נחשון הייתה מינימלית, ובמידה מסוימת מינימלית מדיי, שכן מושבי העץ בהם נעשה שימוש היו נראים כנטע זר בתפאורה. התלבושות שעיצבה עינת ניר התאימו בצורה מצוינת לכל אחת מהדמויות, וניכר כי הכפריים מתאפיינים באפרוריות, ואילו העירוניים מתאפיינים ברבגוניות, כך שהדבר מקביל לשגרת החיים בכפר לעומת שגרת החיים בעיר. נועה לב עיצבה תאורה טובה, אך התרומה המשמעותית ביותר בעיניי הייתה המוסיקה המצוינת של אריק אביגדור, אשר השתלבה היטב במחזה והנגנים שימשו למעשה כניצבים בהצגה : ליאור רונן - עיבודים ופסנתר וחן פרייס - גיטרות.

 

אסנת פישמן בתפקיד אירנה ארקדינה, אימו של קוסטיה, הפגינה משחק מצוין, והביאה לידי ביטוי בצורה מרשימה את דעיכתה של אירנה, בה היא מסרבת להאמין. היא מצהירה פעם אחרי פעם כי היא יכולה לגלם כל תפקיד בתיאטרון בשל העובדה שגם בגילה היא נראית נפלא, והיא נוטה לזלזל באחרים ביתר קלות. יחד עם זאת, אירנה אשר זוכה להערצה מכל סובביה, דווקא נופלת לרגליו של טריגורין והופכת את עצמה לתלותית ולחסרת אופי.

 

רמי הויברגר בתפקיד טריגורין הפגין משחק מאופק וטוב מאוד, והביא לידי ביטוי את העובדה שנפשו מיוסרת והינו חסר ביטחון, בעוד שהסביבה הקרובה אליו רוחשת אליו כבוד רב. הוא מוצא עניין בנינה הצעירה ועוזב את אירנה לטובתה, אולם עד מהרה חוסר הביטחון שלו מחזיר אותו לאירנה, אשר מקבלת אותו בחזרה בזרועות פתוחות.

 

מיכאל מושונוב בתפקיד קוסטיה נראה לכאורה ליהוק מצוין לדמות זו, אולם דווקא כאן הרגשתי כי הוא לוקה בחסר. קוסטיה מבין כל הדמויות במחזה הוא הדמות המיוסרת והטראגית ביותר - אימו מביכה אותו בפני כולם כשהיא מותחת ביקורת קשה על המחזה שכתב, נינה נוטשת אותו לטובת טריגורין לאחר שהוא יורה בשחף ומביא לה אותו, הסביבה רואה בו סופר מתחיל אשר לעולם לא יהיה סופר טוב כמו טריגורין, ובכלל טריגורין מאיים על יחסיו עם אימו. יחד עם זאת, מושונוב לא הצליח להביא לידי ביטוי ייסורים אלו בצורה טובה, והייתי מצפה למשחק מוחצן וכריזמטי יותר.

 

דאנה איבגי בתפקיד נינה גילמה בתחילת ההצגה דמות מלאת רעננות, חיוניות וחלומות לכבוש את התיאטרון, ובעיניי היא זו אשר עוברת במחזה את התהליך המשמעותי ביותר, שכן נינה נוחלת כישלון והופכת לשחקנית בינונית, עד אשר נדמה שהיא מוותרת על אהבתה לבמה. בסיום המחזה ניכר היטב כי היא מיוסרת כמו שאר הדמויות, ומבינה היטב את כישלונה בהשגת משאת נפשה. ניתן לראות בבירור כי היא חיה את הדמות, ועל כן עיצבה דמות אמינה ומשכנעת.

 

השחקנים האחרים - אורי אברהמי בתפקיד פיוטר סורין, אחיה של אירנה ; שמעון כהן בתפקיד איליה שמראייב, מנהל האחוזה של סורין ; דוית גביש בתפקיד פולינה, אישתו של שמראייב ; אלי דנקר בתפקיד יבגני דורן הרופא - הפגינו משחק טוב מאוד ואמין, וסייעו להבנת הקונפליקטים בין הדמויות האחרות. יחד עם זאת, הילה פלדמן בתפקיד מאשה, בתם של שמראייב ופולינה, הפגינה משחק אנמי למדיי, ולטעמי נוכחותה הבימתית לוקה בחסר, קל וחומר בגילום דמות משמעותית במחזה כדוגמת מאשה. בנוסף, רוי מילר בתפקיד סמיון מדבדיינקו הפגין משחק בעייתי ולא אמין.

 

 

סיכום : קלאסיקה מצוינת ומבריקה, אשר לא מומשה בצורה מיטבית.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 2 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
התרשמתי אחרת
יסמין 23.03.10 (17:33)
2.
השחף
שלי 01.05.10 (19:51)