במשך שבוע החנוכה, הטרידו אותי קשות מספר כותרות. הנה ארבע מהן:

"שר האוצר תוקף את בג"ץ: פסיקות השופטים חסרות אחריות וגובלות בהפקרות כלכלית".

בין הדוגמאות שהשר ציטט:

- הכרה בזכות בני זוג עובדים להקלות מס על הוצאות ההשגחה - קרי מטפלת - על ילדיהם. החלטת בג"ץ בנושא זה בוטלה בחקיקה, אך לו הייתה מיושמת, הייתה עולה לקופת המדינה שניים עד שישה מיליארדי שקלים.

- חיוב המדינה להשלים את מיגון מבני ציבור בישובי עוטף עזה. העלות: כ-192 מיליון שקלים.

אני מאמין גדול בהפרדת הרשויות. יש לנו את הכנסת, הרשות המחוקקת, את הממשלה, הרשות המבצעת, אבל מה היינו עושים לולא הייתה הרשות השופטת, מערכת בתי המשפט, שומרת עלינו? ממתי ניתן להתעלם במדינה דמוקראטית מזכויות הבסיס של האזרח בנימוקים של עלות? האם יש זכות בסיסית יותר מאשר הרצון לחיות בביטחון והאם אין זאת חובת המדינה לשמור על חיי אזרחיה? והאם המדינה המעוניינת שאזרחיה יתפרנסו בכבוד, לא חייבת להקל עליהם ולכסות לפחות חלק מהוצאותיהם הקשורות ביציאתם לעבודה אל מחוץ לביתם?

"מסגרת התקציב" אינה פרה קדושה, שאסור לשחוט אותה. האם רק לממשלה עצמה מותר לחרוג מהתקציב במאות מיליונים רק בגלל שיקולים קואליציוניים, רק כדי לשמור על כיסאותיהם המרופדים? 

"שופטת נמנעה מלהרשיע תושב חברון שקילל שוטר אתיופי 'נאצי'".

האיש גם הוסיף: "פלאשמורה, חזור לאתיופיה!" ועד כהנה וכהנה.

קשה להאמין מהו הנימוק האבסורדי לחלוטין שהביאה השופטת לאי-הרשעתו: "הרשעתו עלולה לפגוע בתעסוקתו כמחנך."

האם איש כזה - אף אם הביע לכאורה חרטה - מתאים להיות מחנך? אולי בגלל מחנכים שכאלה מתנהגים ילדי חברון באכזריות רבה כל-כך, בברוטאליות שאינה מתאימה לילדים רכים, כלפי זקנים, נשים עם טף וילדים, כפי שראינו באין ספור מקרים מתועדים. כבר הצהרתי בעבר, חברון היא מערב פרוע, מדינה נפרדת שהחוק הישראלי אינו שולט בה.

"הממשלה אישרה מתן טיפולי שיניים לילדים - על חשבון כספים מסל התרופות."

שלא יהיה ספק, אינני מערר על הכוונה הנעלה להעניק טיפול שיניים לילדינו, זאת  זכות בסיסית נוספת שהאזרח זכאי לה: ביטוח בריאות ממלכתי בכל התחומים, לכל הגילים וללא קשר למצבו הכלכלי האזרח. אותי מטרידה המחשבה שסגן שר הבריאות שאינו איש מקצוע, מכניס את ידו בקלות בלתי נסבלת לסל שהכספים בו מיועדים לרפא, להאריך את החיים, לשכך את הכאבים של חולים כרוניים.

אזכיר כאן, כי אותו שר עצמו הורה רק לפני חודש לבי"ח להמשיך ולטפל בתינוקת שהוכרזה על ידי אנשי מקצוע כמתה ולא לנתק אותה ממכונת ההנשמה. הצוות הרפואי נאלץ להעניק לתינוקת טיפול אינטנסיבי בעלות של עשרות שקלים ליום.   

אני רק יכול לברך את הממשלה על דאגתה לבריאות ילדינו, אבל מדוע היא אינה  משתמשת למטרה זאת ברזרבות תקציביות המתגלות דרך נס תמיד כשיציבותה של הממשלה בסכנה? למה, אם הנושא חשוב - והוא אכן חשוב וראוי - לא תקצבה בתקציב השנתי סכום מתאים עבורה? למה לגזול לשם כך את כבשת הרש? למה לקפח את החולים הקשים?

ישראל איננה מדינה עשירה, הצרכים בה מרובים והתקציב דל. מדי שנה אנו מתבשרים על מאבקים מרים איזה תרופות יכנסו לסל ואיזה לא. וועדת סל התרופות בה חברים 17 איש, בהם רופאים, כלכלנים ואנשי אתיקה, מתלבטת קשות את דינו של מי לחרוץ. קיצוץ 65 מיליון שקלים מתקציב דל זה משמעותו, כי חולים מסוימים ייאלצו לוותר על תרופות העשויות להציל את חייהם. עבורם זהו פסק דין מוות. 

"המועצה להשכלה גבוהה: לא יוענק תואר לתלמידי רפואה משלימה".

"המועצה קבעה כי 'כמעט כל המחקרים מראים בצורה ברורה שאין בסיס מדעי לרפואה המשלימה' ולכן לא תאשר מסלולים אקדמיים למטפלים אלטרנטיביים וזאת למרות שהוועדה המקצועית מטעמה, שבראשה עמד פרופ' ירון כהן, היו"ר לשעבר של הוועדה להערכת איכות בתי הספר לרפואה, דווקא המליצה פה אחד לאפשר תוכנית לימודים ברמת b.a בנושא. בין השאר נימקה הוועדה את החלטתה בכך ש'אלפים רבים של חולים פוקדים מטפלים ברפואה משלימה ויש צורך להגן על הציבור מפני נביאי שקר, ניצול כלכלי והסיכון בהתעלמות מהצורך בטיפול רפואי קונבנציונלי בשעת הצורך'.

במל"ג אמרו עוד כי, "נכון שקופות החולים מפעילות מערך גדול של רפואה משלימה, אבל מכאן ועד אקדמיזציה של התחום המרחק גדול מאוד'.

בהיעדר פיקוח, שוק הרפואה המשלימה פרוץ למתחזים - מצב אשר פוגע גם בצרכנים. לפי ההערכות, בישראל יש עשרות אלפי מרפאים אלטרנטיביים מסוגים שונים".

הנ"ל הוא ציטוט מתומצת מהידיעה שהתפרסמה ב"הארץ". אני מסכים בכל פה עם מסקנתו המודגשת של הכותב (ההדגשה היא שלי, א.ש.). כתבתי כבר על הרפואה המשלימה ואני מפנה את המעוניינים לרשימתי מאוגוסט 2008 בנושא "השלמה עם רפואה משלימה".