בעולם עתידני חוקר בלש משטרתי, את מקרי הרצח של רוצח השואב את נשמותיהן של קורבנותיו במחתרת תת-קרקעית המתעסקת בסאדו-מזוכיזם ומאוכלסת ביצורים מוזרים ומשונים. תחושת הזיות סוריאליסטיות והיפר-ריאליסטיות, בהן מתערפל ההבדל בין מציאות לדמיון, מהדהדות במהלך קריאת הספר. רצף העלילה בקטעים מסוימים נקטע על ידי חלום, אשר בסיומו לא ברור האם הגיבור התעורר, או האם הוא חולם עדיין או הוזה? השניות הזאת בין פשע לצדק, בין חלום למציאות, הזיה, דימיון וממשות, הופך את "רסיסי זכוכיות על מארג השפיות" לספר מותח ומפרה.

ריין גינסברג, סופר ישראלי שזהו ספר הביכורים שלו, שואב רבות מיצירתו של פיליפ ק' דיק שספריו הצליחו (אחרי מותו) והיה לסופר המעובד ביותר לקולנוע בז'אנר (בלייד ראנר, זיכרון גורלי, דו"ח מיוחד, סורק אפלה ועוד...). ההתכתבות עם דיק מתבטאת גם בטכניקה הספרותית וגם בתכנים. יש בספר קטעי אקשן רבים, ברמה קולנועית כמעט, מזכיר קצת את סגנונו של סופר האימה הבריטי – ג'יימס הרברט (טרילוגיית 'העכברושים' ו'הערפל') וגם את ספריו של מייקל קרייטון, ('פארק היורה' ו'ספרה').

גינסברג בנה סצנות אקשן קצביות, כולל שימוש באלמנטים קולנועניים בצורה שאינה קלישאתית, כדוגמת מתקפת זומבים רצחנית שמשתלטת על תחנת המשטרה ועל שאר העולם (בסגנון סרטיו של ג'ורג' א. רומרו, ו'28 ימים אחרי' של דני בויל), מטר של אסטרואידים שמחריב את כדור הארץ, קרבות עם מפלצות שמסתתרות במחילות שמתחת לאדמה ועד לסיום הרווי עם הרוצח המסתורי. על הכריכה כתוב שגינסברג הוא סטודנט לקולנוע, אפשר לדעת בקלות באיזה ז'אנר התמחה. אפשר להרגיש בהשפעה ברור של ז'אנר הפילם-נואר הבלשי כמו בסרטים: "וידוק" - של פיטוף, ו"בלייד-ראנר" של רידלי סקוט אשר מבוסס על ספרו של פיליפ ק. דיק - "האם אנדרואידים חולמים על כבשות חשמליות?".

קטע מעניין שנבנה בטכניקה ספרותית המזכירה מאחד מספריו של פיליפ ק. דיק (כנראה מקור ההשראה הגדול של גינסברג שגם לו הוקגש הספר) , הוא הקטע שבו הגיבור יורד למחתרת כדי להציל את שותפתו שנעלמה, ונופל אל מאורת מפלצת עצומת מימדים ובו הסיפור מתואר בשלוש זוויות ראייה שונות – הראשונה של הגיבור, השנייה של שותפתו, והשלישית... של המפלצת, כאשר כל אחת מזוויות הראייה משלימה את האחרת בפרטי מידע חדשים שלא היו ידועים קודם לכן. במהלך כל פרק מופיע בתחילתו תקציר שכביכול מתאר את מה שיקרה במהלך הפרק הספציפי. עם זאת, ככל שממשיכים לקרוא, מגלים כי התקצירים הם פיקטיביים וכלל לא קשורים לעלילת הספר.

בסוף הספר אפשר למצוא את כל התקצירים הפיקטיביים ולנסות לבנות דרכם מציאות אלטרנטיבית קלישאתית ומשעשעת שבה כל הדמויות מתקיימות וחיות מציאות יומיומית למדיי. הדבר מוסיף לתחושת הטשטוש בין דימיון למציאות שהסופר רוצה ליצור. למה לא? כי הרצון ליצור ספר גרנדיוזי ומפוצץ ברמות האירועים האינטנסיביים שמתרחשים בו, מה שגורם לספר להיראות מאולץ מעט ומוגזם בחלקים מסוימים, בגלל עיסוק היתר של הסופר בגופות מרוטשות ובסאדיזם ובגלל מבני משפטים בוסריים, הסופר עדיין לא מצא את הסגנון שלו, אבל בספרים הבאים נדע לאן זה יתפתח ובהחלט יש למה לצפות.

למה כן? כי לראשונה, סופר ישראלי המתכתב עם המפעל הספרותי הפנומנלי של דיק, כי העלילה כמעט אפית ברמת ההיקף של העולם שהיא מתארת והרקע שנוצר סביב הדמות הראשית. אנו לא יודעים דבר שהדמות הראשית אינה יודעת. כאשר היא לא בטוחה מהו ההבדל בין מציאות לדמיון, כך גם אנחנו וכי הסופר מעיד על עצמו שהוא כותב "כפי שהייתי רוצה לקרוא" וככה צריך לעשות, בעיקר בעולם בו סופרים כותבים בעיקר בשביל עצמם.

"רסיסי זכוכית על מארג השפיות", ריין גינסברג, הוצאת חלונות (192 עמ')